עדי שילון, מנחת טלוויזיה ויוצרת תוכן. 
מובילת סדנאות בישול ואפייה ופרזנטורית ״מורז צמחי מרפא״.

״את יודעת איך זה, בשנה הראשונה עם ילדים, זוגות נפרדים.״ האיש שלי חזר על המשפט הזה לא פעם מאז שנפגשנו,
ממש כמו צ׳יזבט לאור פנס רגע לפני השינה.


״לנו זה לא יקרה״ חזרתי ופסלתי על הסף. האהבה שלנו היא אהבה מהסוג הקל. כזאת שאוחזים בה ידיים גם כשחם.
אין דבר בעולם שיגרום לי לאהוב אותו פחות, להמשך אליו פחות, או לרצות אותו פחות. שבתי והסברתי.
מה שלא ראיתי בא, זה את המקום בו אוהב את עצמי קצת פחות ויצור חדש הרבה יותר.


הטבע אכזר. ממש כמו אחרונת החיות, גם אני הבאתי גורה לעולם ובו ברגע איבדתי עניין בכל דבר שאינו קשור בה ובדאגה לה. גם בי. הגעתי למקום הזה מפוקחת ועם ספר הדרכה מאמא שלי, שהסבירה לי כבר בגיל עשר (כי אף פעם לא מוקדם מדי) שהטעות הכי גדולה שאישה יכולה לעשות אחרי הלידה היא לשכוח מהבעל.
״לא רק האישה חווה טלטלה בלידה, גם זה שלצידה״ הסבירה.


ספר ההדרכה חיכה על השולחן במשך שנים. כשהגיעה הגורה, הייתי עסוקה כל כך בחרדה, הלקאה עצמית, מחסור שעות שינה, ניסיון נואש לנצח בתחרות ״אם השנה 2020״ ובילוי שעות יקרות בבכי בלתי נשלט מתוך הבנה שאין לאף אחת סיכוי לנצח בתחרות הזאת, עד ששכחתי לעיין בספר ברגע האמת.
להבדיל מחברותי שהתפארו בפני בחיי מין תוססים במלאת חודש לצאצא החדש, אני הנפתי דגל לבן מול הטבע ברגע הלידה ונתתי לו לעשות את שלו.
גם אם זה אמר להשאב לעולם השדיים כמחלבה והתחתונים הסופגים כדרך חיים.
העובדה שהגבר שלי המשיך לחשוק בי בעת ההיא, פוסקת כי הוא זה שבכלל זכאי לפרס. בכל פעם שהוא הסתכל עלי במבט מעריץ נשברתי קצת מבפנים. לא הבנתי איך הוא יכול לראות במה שנשאר ממני יצור מיני או אישה מושכת.
ויתור לא היתה אופציה מבחינתו, הוא ישב, הביט בי מאוהב ואמר ״אני ממתין בסבלנות״. ככה לגמנו לא מעט מים מלוחים במערבולת בה הוא ממתין לי בסבלנות, בזמן שלי אין טיפה של סבלנות אפילו לעצמי. רק כשהגעתי למקום בו הצלחתי לגייס קצת חמלה כלפי זאת שראיתי במראה, יכולתי להתפנות לעשות כל שביכולתי, לא רק כדי להיות ׳האמא׳, אלא ׳האישה׳ הכי טובה שאני יכולה להיות.


אז נכון שגבר סבלני זה מזל גדול, אבל אולי יש גם משהו שאנחנו יכולות לעשות במקום להסתמך על מזל?
כהתחלה, אולי להודות בזה בינינו. אולי היה לספר ההדרכה של אמא שלי כח גדול יותר, אם גם אנחנו היינו מספרות אחת לשניה שזה בסדר. שהטבע חזק ממך וברגע הנכון הוא דואג שתהיי כולך בשביל היצור שהבאת לעולם.
אולי יהיה לנו קל יותר אם נודה בזה שיש פרק זמן ממושך בו ״ליבידו״ נשמע כמו קוקטייל מהניינטיז ותשוקה היא דבר ששמור לשינה רצופה של יותר מעשרים דקות. אולי אפילו נזכיר, שגם כשאנחנו מחפשות את עצמנו בגרסה המחודשת ומאתגר מכך, מנסות למצוא בה משהו לאהוב, חשוב לרגע לעצור ולדאוג גם לזה שלצידנו.
למה? כמו כל נקודה בזמן, גם השנה הראשונה שמרגישה כמו נצח, עוברת.


בסוף השנה הראשונה הסתכלנו זה לזו בעיניים ועוד היינו שם.
עם אהבה מסוג אחר אמנם, כבר לא ההיא מהסוג הקל. אהבה כזאת של שני אנשים שבראו משהו יחד וגם כשהטבע היה הכי בוטה, נתנו לו לעשות את שלו, המתינו בסבלנות וחזרו לאחוז יד ביד.

הבחירות שלי באתר:
SALT/PEPPER
פתיתי סבון
צמיד GOLDEN TRIO
צלחת ורודה
שמיכת במבוק

בלוגים נוספים שתאהבו:
7 שאלות עם שלי גרוס
לא התעוררתי כך // רתם איז'ק