לא התעוררתי כך // רתם איזק

השבוע קרה דבר מוזר: המספרות נפתחו, אך טרם התקשרתי לספר שלי. אם הייתי יודעת, אי שם לפני שמונה שבועות כשכל טרללת הקורונה החלה, שעם שיחרורו ההדרגתי של המשק אתגלה כאדם קצת יותר משוחרר בכל הקשור לפריזורה, הייתי חוששת שתודעתי הפכה, כמו פיד האינסטגרם שלי, לעיסת שמרים.
טרם התקשרתי, ולא רק כי אני בטוחה שבשבת האחרונה, עת משה סימן טוב החליט שגם הפריזורה שלו כבר לא מתאימה לפריים טיים, היומן של הספר המהולל שלי התמלא כליל. ברור לי שכעת הוא לא ממש צריך אותי, את האישה שזועקת לו בטלפון מדי שבוע ״אני חייבת פן, יש לי ערווה על הראש״; עשרות נשים כבר מתדפקות על דלתו, מבקשות שיושיע אותן מהצרה שנקראת שיער טבעי. לא התקשרתי, כי בשבועות האלה, הסגורים, שלימדו את כולנו שאדם בתוך עצמו הוא גר, הבנתי עד כמה שגרת הטיפוח הזו שלי התנפחה למימדים מפלצתיים. מריחת ג׳ל כל שלושה שבועות, פן כל שבוע, ובאמצע יש לדאוג לגבות, לשפם, לקוסמטיקאית שתשתלט על הנקבוביות, וביניהם לנהל את הדבר המוזר הזה שנקרא החיים. ״כמה בעלי מקצוע מקיפים אותך?״ תהה פעם בן זוגי בקול רם, ואני רק צחקקתי, תוהה אם אחרי ארבע שנות זוגיות אפשר כבר לבשר לו שבלי צוות מסור ומקצועי הוא עלול להתעורר בבוקר ולגלות שהתחתן עם דודו זר. חודשיים לאחר שהתחלנו לצאת, אחרי לא מעט דייטים שאליהם התייצבתי עם שיער פארה פוסט, פנה אלי הספר במבט מודאג ואמר ״לולי, את חייבת לתת לו לראות אותך בשיער רטוב״. לא הקשבתי. מה זו חפיפה ספונטנית וקרקפת נקיה אל מול היכולת לגרום לגבר חלומותיך להאמין שנולדת עם כל הברק הזה על הראש.

השבועות האלה בבידוד – עם פעוט אנרגטי שאוהב, מתברר, לצייר על ארונות קיר, ועם דד ליינים שלמזלי לא הושפעו מהמגפה – לא השאירו מקום להתעסקות בשיער סורר או בציפורניים במרקם סקוטש ברייט. את שגרת הטיפוח המתישה תפסה הזנחה באישור משרד הבריאות, ועמה החל להתגנב גם שקט נפשי. כמה זמן מתפנה לנו, הנשים, כששגרת הטיפוח יוצאת לחל״ת; פתאום אפשר לחיות בסבבה עם הטבע, הגנטיקה והצמיחה ההפוכה, משל היינו, ובכן, גברים.

זה גרם לי לחזור שוב ל״מיתוס היופי״ – רב המכר המכונן של נעמי וולף, שהפך בשנות התשעים למניפסט הפמיניסטי החשוב של התקופה, לצד התעוררות שוק הפרסום והמדיה ועמם גם דרישות גופניות נוקשות מנשים. על פי וולף, ה״יופי״ הוא תוצר של הבניה חברתית שנקבעה על ידי הפטריארכיה במטרה להמשיך ולקיים את שלטונה. ״ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר״ טענה וולף בהקדמה לספר; ״במהלך העשור האחרון, חדרו נשים למוקדי הכוח; באותו הזמן, מקרים של הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר…פורנוגרפיה נעשתה לתחום המדיה המוביל, יותר מסרטים ותקליטים לא-פורנוגרפיים גם יחד, ושלושים ושלושה אלף נשים אמריקניות אמרו לחוקרים כי הן היו מעדיפות להשיל ממשקלן בין 4.5 ל-7.5 קילוגרמים יותר מכל דבר אחר. ליותר נשים יש יותר כסף, כוח, שליטה והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של כיצד אנו מרגישות בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו, שלא היו משוחררות״.

ובמילים פשוטות: אם בשנות החמישים נשים היו מוגבלות לכותלי הבית, הרי שבעשורים האחרונים, כשנשים כבר עושות דברים הרבה יותר מופלאים מפאי לימון, גופנו הוא הכלא החדש. הוא כמעט אף פעם לא עומד בסטנדרטים הנוקשים; תמיד יכול להיות קצת יותר חטוב, קצת פחות עגלגל, קצת יותר צעיר. אנחנו מורטות, צובעות, מזיעות, מחליקות, מזריקות ומותחות, בתקווה לחוש קצת יותר בנוח בעורנו, בעוד גברים מסתובבים במלוא הדרם ושעירותם. גם עליהם מופעלים לחצים הקשורים למראה החיצוני, אך הם קטנים לאין שיעור מהמכבש החברתי המופעל עלינו. תעשיית היופי והקוסמטיקה עדיין מושתתת על חוסר הביטחון וחוסר שביעות הרצון של נשים מעצמן ומגופן, ויתכן וגם אחרי הקורונה הזו היא תחזור להתעשר על חשבוננו.

בשונה מכל מני פוסטים שראיתי בשבועות האחרונים, אני לא חושבת שהקורונה היא מתנה. אך דבר אחד היא כן עשתה: היא הוציאה את הבולשיט לחופשה, וגרמה לנו לשחרר, בלית ברירה, הרגלים ישנים. בעולם החדש והמוזר, זה שכולל מסכות, חשדנות וחיבה יתרה לסבון, יש מקום לשינוי תודעתי וחברתי. לא בטוח שנהפוך לאנשים טובים יותר, לא בטוח שנמשיך לאפות חלות ולהעלות אותן לרשת, וממש לא בטוח שנסתובב ברחובות עם שורשים לבנים ועם ציפורניים שיכולות להשיג לנו תפקיד ראשי בסרט ההמשך לפארק היורה. אבל אולי כל אחת תשנה משהו קטן באיך שהיא תופסת את העולם, את עצמה. אולי נשחרר קצת את ההשתעבדות לדימויי היופי, או לפחות ניתן להם לשרת אותנו במקום שאנחנו נשרת אותם. נטפח את מה שבא לנו, וכמה שבא לנו, ורק אם בא לנו, ולא נפחד מהגוף הזה, הפראי, היפה, המשתנה תדיר. רק כך, על פי וולף, נוכל להיות חופשיות באמת. בסגר, ומחוצה לו.

בלוגים נוספים שתאהבו:
7 שאלות עם שלי גרוס
"בשנה הראשונה עם ילדים, זוגות נפרדים" // עדי שילון