כשמלאו לי 40 שנה עשיתי מסיבת יום הולדת ביחד עם אביה חברתי הטובה מזה קרוב לעשור. כשאני ואביה הכרנו היינו עושות יום הולדת משותף בכל שנה ובמרוצת השנים זה התפוגג מתוך המקום שאני לא באמת אוהבת אנשים או רוצה לרכז את מי שאני מכירה במקום אחד אבל איכשהו גיל 40 העגול היה נראה לי כמו סיבה הגיונית לריכוז חגיגי ונוסטלגי של הקרובים אליי.

אני זוכרת שעמדתי שם עם שמלת מקסי צהובה ועליונית טול תואמת, אותם עיצבה המעצבת הישראלית שחר אבנט, אותה אחת שמזוהה כמי שהלבישה את ביונסה הכי הרבה פעמים, והרגשתי כמו סוג של ביונסה מקומית. אנשים באו והלכו והרגשתי כמו באיזה ספיד דייט ארוך ומייגע שאין לי שום רצון בו, כי מה רע בלהיות לבד בחיים האלה, רק יותר זמן בשבילי לקרוא את כל הספרים שאי פעם קניתי ושוכבים בספרייה שלי, אבל הייתי מרוצה מהרגעים שבין לבין שיחות החולין שם במסיבה, עת יכולתי להתרכז בכך שאני עומדת במרכז המקום הזה עם השמלה הנפלאה שלי ונראית כמו מיליון דולר. בדיעבד סיפרתי לאנשים שזאת בעצם הייתה מסיבה לכבוד השמלה החדשה שלי, שפשוט הייתה כל כך יפה עליי ורציתי שכמה שיותר אנשים ייהנו מהמראה הנהדר הזה ואז כל הסיפור הזה היה נראה לי כבר הרבה יותר הגיוני כשהוא אסוף בראש, כי מה קשור שאני אעשה לעצמי מסיבת יום הולדת.

maya-efrati-idelson

לכל פריט בארון שלי יש סיפור. העליונית קטיפה השחורה בגזרת ביצה של ה"מוסלין בראדרס" נקנתה לטובת טקס פרסי האופנה שהיה במוזיאון חולון בזמנו, עת הלכתי לצד הסמנכלית שהייתה לצידי דאז במשרד והרגשתי ממש יפה ואפילו אחד הצלמים המובילים בתעשייה השקיע בי כמה צילומים יפים בתקופה שלא כולם היו מצלמים כל הזמן, את האוברול ג'ינס של "צ'יפ מאנדיי" שקניתי בסטודיו "קרינה" בכפר אז"ר תמיד אחבר לטיול המשפחתי המושלם שעשינו למדבר כשאיתמר לבש את פיג'מת הסטאר וורס שלו ואני לבשתי את האוברול שלי וליטפנו גמלים ולמות, את שמלת המיני בגווני הסגול-כחול-ורוד של המעצבת הבריטית ויויאן ווסטווד שקניתי בבוטיק תל אביב שלימים נסגר לבשתי פעם אחת ליציאה תל אביבית שגרתית לא מאוד מרשימה והרגשתי שאני לגמרי OVER DRESEED וגם אלוהים יודע מה חשבתי כשקניתי שמלת מיני, פריט שאני מתנגדת לו בבסיס לא משנה מה מבנה הגוף שלך כי הוא צעקני למות אבל ווסטווד עיצבה ובגדול זה יכול להמשיך למעשה עד פרישתי לפנסיה, קולב אחר קולב סיפור ועוד סיפור.

כשהתבגרתי החלפתי את בגדי הרשתות חסרי האופי ואת הסגנון ה"פונקציונלי" בקו מעוצב ויצירתי יותר, שאפתי להגיע לבתי סטודיו וחנויות פרטיות של מעצבים מקומיים וגם להכיר אותם ואת הסיפור שמאחורי הקולקציות והפריטים שלהם, כמו אמנים שאני מעריכה, ככה אני רואה גם אותם בשנים האחרונות.

לא תמיד אהבתי אופנה, אבל ברגע שגיליתי את הכוח שלה, הבנתי שמצאתי לעצמי את השריון שלי. אני פותחת את ארון הבגדים ובוחרת מי אני רוצה להיות היום, או מי לא. בגדים נותנים לי בטחון, אני עוברת ליד מראה, נעמדת מולה וצוברת עוצמה מתוך איך שהתלבשתי, השילובים שעשיתי ומרגישה שאין מישהו שיכול "להרים" לי באופן שבגדים עושים, הבגדים שכל הזמן עליי, בכל מבט אל המראה יראו לי כמה נהדרת אני נראית וזה כל מה שאני צריכה כדי להרגיש שהכל אפשרי.