9 שאלות עם ענת חפץ
מראיינת: קרין לאופר דיין- קרינה
מי זאת ענת חפץ בכמה משפטים?
אני בנאדם, בת זוג, אמא וסבתא. אבל אולי כמעט באותו מקום אני גם מעצבת, אוהבת אסתטיקה ואוהבת בני אדם.
עיצבת עבור אסוס, מייקל קורס, טומי הילפיגר, רשת מלונות דן ופלאזה ניו יורק- אימאל'ה!
איך הופכים להיות מעצב של המותגים המשוגעים האלו?
זה קורה כשאתה הרפתקן ואף פעם לא אומר לא.
אמא שלי הייתה אומרת עליי שאני אף פעם לא אומרת לא, זאת אומרת, היה בא אליי מישהו והיה אומר לי את רוצה לעבוד איתי? הייתי אומרת ״כן בטח!״
ואז הייתי שואלת איפה, כמה משלמים וכו'…
חוץ מזה, לא היו לי אף פעם גבולות, שום דבר לא הפחיד אותי, לכל מקום הייתי מוכנה לנסוע ולעבוד. הייתי מוכנה להשקיע בזה שעות, ימים וחודשים, כי אני פשוט אוהבת את זה.
אז איך הופכים להיות מעצבת של המותגים המשוגעים האלו?! כמו שלקוחות שלי מגיעות אליי היום, ככה כולם הגיעו, מפה לאוזן. לדוגמא, מלונות פלזה בניו יורק, אני עשיתי בזמנו עבודה פה בארץ וחברת הניהול זכרה אותי ו"אמרה תראו הייתה פעם בחורה מישראל גבוהה עם שיער שחור, תעבדו איתה".
איך עיצבתי בגדי ים לפייר קרדן? פגשתי בחור טורקי שייצר להם בתערוכה, הוא הלך אחרי ושאל ״איפה את עובדת״ אמרתי לו בגוטקס, אז הוא אמר לי שהוא רוצה שאעבוד אצלו גם. אמרתי לו ״בטח״ ופעם הכרתי מישהו באוסטריה שהייתה לו רשת והוא אמר לי שהוא רוצה שאעבוד בשבילו בהונג-קונג, ברור!
לא היה לי שום פחד וגם מכיוון שאני דיי קשקשנית ואוהבת לפגוש אנשים ולדבר איתם, אני אוהבת חיים, אז הייתי מדברת עם אנשים ואיכשהו תמיד התגלגלה מזה עבודה.
מעצבי אופנה עובדים כל כך קשה להכרה והצלחה תחת השם שלהם, כמה אגו יש סביב ההכרה שזה שלי, ואני ואני…
ואת – אנשים מסתובבים בעולם עם בגדים שאת עיצבת והם לא יודעים שזה שלך.
לא הפריע לך שעל העיצובים שלך נחתם השם – טומי או מייסיז?
בכלל לא! גם היום אם שמת לב לא קוראים לבגדים שלי ״ענת חפץ״. לא עניין אותי שיהיה כתוב השם. עניינו אותי האתגרים, עניינה אותי עבודת העיצוב, עניין אותי הקניינים.
לא היה אגו ובזכות זה הגעתי לעבוד במקומות מאד טובים. כדי לעבוד עבור טומי הילפיגר אתה לא יכול אם אתה דורש שהשם שלך יהיה על העבודות שלו. זה מה שגרם לי לעבוד עבור המון מותגים מאד מעניינים וטובים ומכל אחד למדתי משהו.
אני 42 שנה במקצוע הזה ואני לא רוצה לעזוב, עדיין כיף לי.
עבדת מסביב לעולם, אפריקה, לוס אנג׳לס, ניו יורק – איך שומרים על בית יציב ומתפקד לך ולילדים ואיך שומרים על הזוגיות, בעצם נסיעות זה דווקא טוב לזוגיות…
המשפחה והילדים התרגלו. יתרה מכך, הם יצאו ילדים נהדרים ועצמאיים.
13 שנה הייתי טסה בכל יום שני בבוקר וחוזרת כל יום חמישי. יום אחד הבן שלי דניאל, כשהוא היה בגן, מצלצל אליי ואומר לי ״אמא יש לי יומולדת מחר בגן״, ואני אומרת לו שהיומולדת שלו באוגוסט, והוא אומר לי שכן אבל הגננת הקדימה את היומולדת למחר. אמרתי לו ״אז מה נעשה״, והוא אמר לי "לא לדאוג, כי הוא אמר לטל (אמא של חבר שלו) שהיא תעשה לי עוגה ורוני תעשה לי שקיות והכל יהיה בסדר".
הילדים שלי התרגלו למציאות הזו, ואולי באיזשהו מקום אני גם אגואיסטית ותמיד שמתי את עצמי תמיד במקום חשוב, אף פעם לא הייתי סוג ב׳ בעיני עצמי.
הבת שלי כשהיא הייתה קטנה אמרה לי תמיד ״למה אמא של חברה שלי תמיד נמצאת בבית כשהיא באה ומכינה לה שניצלים? ואת תמיד מסתובבת בכל מיני חורים בעולם?״
וכשהיא גדלה, אחרי כמה שנים שאלתי אותה "נו מה עם האמא של חברה שלך ?" אז היא אמרה לי ״נו מה איתה?! עושה שניצלים״ …:)
פעם מישהי אמרה לי משפט מעניין – "קחי חיים של בנאדם כמה שנים מתוכם הוא הורה? – 60 שנה? מתוכם כמה שנים הילד שלך רואה אותך כאבא או כאמא וכמה בתור בנאדם? בתור בנאדם הוא רואה אותך הרבה יותר שנים".
אז אם את קצת מחסירה מהם כשהם קטנים ומונעת מייסורי מצפון, אבל מתרגלת, אז אחר כך יש לך לפחות 40 שנה שהילד שלך אומר ״וואי איזו אמא שווה יש לי! מה היא עושה, כמה היא פעילה, כמה דברים יפים היא עשתה בחיים שלה״
קוואיאן/ kawayan – מותג האופנה והלייף סטייל החדש וההורס שלך – מתי הבנת שהגיע הזמן לעצב עבורך?
אני יודעת שאת שחקנית נשמה ובכל זאת האם זה שונה כשזה עבורך?
זה פשוט הגיע. דברים קורים לי. כל מותג שעבדתי בשבילו התאבדתי עליו. אני פתוחה לזה שדברים יקרו. גרתי בפיליפינים והתחלתי לצייר על במבוקים ואז פתאום נהייתה לי תערוכה במוזיאון, הסתכלתי על כל הבמבוקים בתערוכה ואמרתי ״ענת, יש לך 300 הדפסים ואת מעצבת אופנה, מה עושים עם כל זה…״ התקשרתי לחבר מקומי וביקשתי שידפיס לי אותם על צעיפים. קיבלתי את הצעיף ואמרתי "זה זה אולי אני אעשה מזה גם גלביות ואני גם אוהבת קימונו אולי אני אעשה גם קימונו?!"
אני מאד מקפידה על איכות החומרים, התפירה והגימורים. ומפה לשם נהיה לי מותג שכל יום הולך וגדל.
אם לא היית מעצבת אופנה במה היית עוסקת?
תשובה קלה מאד – הייתי כתבת/צלמת נודדת של הנשיונל ג׳אוגרפיק מגזין.
כשהייתי צעירה חשבתי שאני אהיה מלונאית, אני נורא אוהבת בתי מלון ואירוח זה מאד מעניין אותי, ואז הבנתי שיותר מעניין אותי תחום העיצוב,
אבל הכי מעניין אותי בעולם זה מקומות ואנשים, כנראה בגלל זה אני כל הזמן נוסעת.
מה מרגש אותך?
הנכדים שלי ובעיקר המשפחה שלי, אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי. המצומצמת והמורחבת – מרגש אותי בערבי שישי כשאחי, אחותי ואני עם כל הבני זוג והילדים, אוכלים יחד.
כל יום שישי ביחד. ההורים שלנו לימדו אותנו וזה מה שאנחנו עושים – אני כל יום שישי מתרגשת מחדש.
את לא מתעייפת? אין לך רגעים שאת אומרת די! רוצה להיות סבתא, לראות תערוכות כל היום ולרבוץ מול נטפליקס?
מאיפה הכוחות ליצור וליצור? אני מתעייפת ואני רק בת 47… 🙂
אני רואה מלא נטפליקס, אני עושה יוגה,אני רואה את הנכדים, אני נוסעת ומטיילת.
מה אני אעשה ביתר הזמן? אין ספק שאני סבתא פחות טובה מחברות אחרות שלי, אבל אני בוחרת לחלק את הזמן שלי בין הרבה תחומים שונים ומגוונים- אני מלמדת באוניברסיטה במנילה, אני בשנקר, אני מתנדבת בשיבא ואני מספיקה הכל.
אני בת 66. זה מה יש. כשאומרים לי לא להגיד בת כמה אני, אני אומרת שהאופציה השנייה היא לא לחגוג יומולדת וזה לא נעים בכלל! 🙂
שאלו אותי איפה תהיי עוד חמש שנים – אמרתי קודם כל נקווה שאני אהיה! והאמת? אני לא יודעת, לאן שייקחו אותי החיים. אני מאד מאמינה בעשייה – אין לך זמן לקום בבוקר ולהגיד ״אוי כואב לי״.
היית מרצה בשנקר ועבדת מול סטודנטים, מה הטיפ הכי חשוב כשמעצב יוצא לדרך?
רק דבר אחד – להיות סקרן.
כל הזמן להקשיב ולהסתכל. מכל דבר לומדים, מכל דבר מושפעים. אנשים שהם סגורים ולא סקרנים והם לא קומוניקטיביים, הופכים לפחות יצירתיים.
ולסיום מה הן הבחירות שלך באתר?
סריג עיניים אפור כהה
מחברת שחורה
מנורת ניאון "הכל כן"
חולצת RIBBED MAKO שחורה
ג'ינס Penlope שחור
בלוגים נוספים שתאהבו:
9 שאלות עם שירה ברזילי (קוקטית)
10 שאלות עם קרן בר גיל
מירי דבידוביץ
ליאור שליק
אביב פרסבורג
