"אירוח הוא נתינה, חוויה שאני מעניקה לכל מי שנכנס בדלת ביתי.
אירוח הוא האפשרות לתת לאורחים שלי הצצה אל חיי, אל סגנון החיים שלי..."

דנה גליקמן דותן כותבת את בלוג הלייף סטייל "דלתות" ויוצרת הקורס "אסתטיקה משפחתית",
מגיעה להסביר לנו איך מתגברים על הלהטוטנות שבין אמהות ועבודה
ומצליחים לארח בשיא הסטייל ועל הדרך להכין קרם שניט.

בוקר שישי מפנק בקרינה - ללא עלות

הרשמה להרצאה THE HOSTESS WITH THE MOSTESS

20:30 שופינג ויין
21:00- מתחילות

למה את מתנצלת גברת?
בבית, ברחוב, במשרד או בכנסת- נשים נוטות לעטוף את נוכחותן בשלל בקשות סליחה ומחילה.
למה זה קורה לנו?
מתי זה מודע ומתי זה מתפלק?
איפה עובר הגבול בין נימוס להיסוס?
ומה הקשר למלפפונים חמוצים?

רתם איזק, ליסה פרץ, נועה רוטמן ונורית גפן מגיעות לקרינה לשיחה בלתי מתנצלת

סליחה מראש.

עלות השתתפות- 100 ש"ח
לרכישת כרטיס: למה את מתנצלת
מספר המקומות מוגבל

לבחירות של נועה לחצו כאן

בוקר מפנק עם קארן אטיאס- מייסדת Fizzz

קארן אטיאס הוצאה במרץ האחרון לחל"ת (בעקבות הקורונה) מחברת אלעל.

היא לא דמיינה שכעבור זמן קצר היא תשיק אתר מצליח לאביזרי מין.

מהי אג'נדה של מיניות חיובית?

איך הילדים שלה קיבלו את המיזם החדש?

גוונית' פאלטרו כבר מדברת על זה בנטפליקס, הגיע הזמן שגם אנחנו...

הרצאה ללא עלות

הרשמה להרצאה guilty pleasure

מי זאת קרן בר גיל? בכמה משפטים
אני אוצרת אמנות עצמאית ויועצת לרכישת אמנות, אני עוזרת לאנשים לקנות אמנות בין אם מדובר באספנים מקצועיים בארץ ובעולם ובין אם מדובר בזוג צעיר שיש לו תקציב של 5,000 שח, חוץ מזה אני אוצרת כ 6 תערוכות או פרוייקטים בשנה (כשאין מגיפה בעולם), הקמתי את פרס קשת לאמן/ית מבטיח/ה בשיתוף פעולה עם מוזיאון הרצליה והוצאתי את הספר 'מדיה מעורבת' שעוסק באמנות ואוכל.

למה אירועי הסלון בבית? את הרי יכולה לבחור כל גלריה או אפילו האנגר ולעצב אותו כחלל ביתי
הסלון תמיד בבית ושאר התערוכות שאני יוזמת הם אכן במקומות שונים ומשונים.
ולמה הסלון בבית? זה התחיל כשהייתי אמא צעירה בלונדון ל 3 תינוקות (יש לי תאומים – שירה ועידו, ואחרי קצת יותר משנה נולד נדב), זה כשלעצמו חייב אותי לעבוד מהבית וגם מבחינה אמנותית, אני מעדיפה את המודל הביתי. כשאת נכנסת לגלריה, את עוזבת את הרחוב ורואה אמנות בחלל 'מלאכותי' ומנותק מהחיים, זה מקום שמגדיר יחס פטישיסטי לאמנות, כדבר מרוחק ולפעמים אפילו מנוכר, כשאני מציגה אמנות בסביבה ביתית, עם ארבעה ילדים, שני כלבים, תרנגולות בחצר, וכל החפצים שבבית, האמנות – למרות היותה מוזיאלית – היא חלק ממארג החיים. כך, מי שרוכש אמנות יכול להבין טוב יותר איך היא תיראה אצלו.

שחזרנו מלונדון לארץ, נולד ניר, וכשהוא היה בן 3 חודשים עשיתי את הסלון הראשון בארץ. הגדולים שלי היו עדיין קטנטנים ושוב הכי טבעי היה לי לעבוד מהבית. המודל של הצגת אמנות בבית חוזר לאופן התצוגה הקלאסי (בארמונות ובכנסיות) לפני שבנו מוזיאונים ייעודיים לאמנות.

צילום: איתי סיקולסקי

את פותחת את ביתך לקהל הרחב אחת לכמה חודשים, כל חדרי הבית הם חלק מ"הגלריה" כולל חדרי ילדים והחדרי הרחצה, איך מתנהלים בתוך זה? הילדים ישנים מחוץ לבית בזמן אירועי הסלון?
אני עושה את הסלון רק פעם בשנה, כי יותר מזה זה לא אפשרי מבחינת המחיר שהבית משלם. הילדים משתדלים לישון מחוץ לבית, עכשיו זה יותר קל שהם גדולים ואפילו הכלבים הולכים לפנסיון. רק רן, בן זוגי, נשאר וסובל. למרות המחיר לבני הבית, הסלון הוא ארוע הדגל שלי. לסלון האחרון שנערך בדצמבר הגיעו למעלה מ 1,000 איש. זו היתה הצלחה בלתי רגילה. אנשים כל כך חיכו לצאת מהבית, לראות אמנות, לספוג תרבות וגם לרכוש.

יש שמועה שיש רשימת המתנה להיכנס לסלון שלך, איך את בוחרת את האומנים? האם יש "טרנד" שעובד או אינטואיציה שלך?
אין רשימת המתנה להיכנס לסלון כי זה לא קשור למכסה כלשהי, ואני בוחרת בקפידה את מי להציג ומה להציג. בעשור האחרון אני עובדת בקביעות ובהצלחה עם כ 20 אמנים, ובכל סלון מציגה 3-4 אמנים חדשים, שאליהם אני נחשפת במהלך השנה שלפני כן. אני פונה אליהם, מתוודעת לגוף העבודה שלהם, ובוחרת מה להציג, יש לי כ 200 פניות בשנה מאמנים שונים, חלקם אמנים מבוססים שכבר הציגו תערוכת יחיד מוזיאלית וחלק זה האחיין בן ה 17 של בעל המכולת שבטוח שהוא לאונרדו דה וינצ'י הבא.
לגבי הבחירה באמנים שאני מציגה, זה לא עניין של טרנד, העין שלי כבר מספיק מיומנת כך שכשאני נכנסת לתערוכה קבוצתית אני מייד שמה לב לעבודה הטובה. כנ"ל אם אני רואה דימוי פצפון בטלפון הנייד, אני יכולה לראות כבר משם את הפוטנציאל. אם אני צריכה להגדיר באופן יותר מדוייק את מה שאני תופסת כיצירה טובה, היא צריכה להיות חדשנית ומקורית, מצויינת מבחינה טכנית ומעוררת מחשבה, בין אם כעס, חיוך או התרגשות.

צילום: איתי סיקולסקי

מה גרם לך להגיע לעולם האומנות?
גדלתי בבית עם אמנות. אמא שלי אוספת, שכשהייתי בתיכון היא קנתה עבודה של לאה ניקל ואני זוכרת את ההתלבטות שלה ואת הבחירה. כבר אז הלכתי איתה לשמוע הרצאות על אמנות אצל ציבי גבע ורלי אזולאי. כשנרשמתי לאוניברסיטה, האופציות הבורגניות במשפחה ההישגית שממנה באתי, היו כלכלה, משפטים ופסיכולוגיה. שאלתי את אח שלי מה כדאי ללמוד והוא אמר שזה לא משנה מה אלמד, אלא איפה אכיר את בעלי לעתיד (לא במובן שובינסטי. הוא התכוון שלא משנה מה לומדים לתואר ראשון). ואכן בפקולטה למשפטים הכרתי את רן, שהפך לבן זוגי. סיימתי לימודי משפטים, עבדתי 4 שנים כעורכת דין, וסבלתי מכל רגע. כשעברנו ללונדון, למדתי היסטוריה של האמנות באוניברסיטת לונדון ומשם זה כפי שאני מגדירה זאת באנגלית: my passion is my profession.

עבודה של אוהד מטלון

מהי עבודת האומנות שהכי נגעה בך ? והאם יש דבר כזה בכלל?
יש המון עבודות אמנות שנגעו בי ואני אתן 3 דוגמאות מתקופות שונות. התערוכה של האמנית הגרמניה קתרינה פריש בטייט מודרן בלונדון ב 2001. זו היתה תערוכת פיסול מסעירה, מטלטלת, יפיפיה ויזואלית, שנותנת לך אגרוף בבטן. יצאתי ממנה לא כמו שנכנסתי אליה.דוגמא שניה היא העבודות של אוהד מטלון שהוצגו בתערוכה במוזיאון הרצליה ב 2007. רק חזרתי לארץ, לא הכרתי את אוהד, ראיתי גוף עבודות שלו במוזיאון ושאלתי מי זה הגאון הזה. יצרתי איתו קשר מייד, רכשתי אחת מהעבודות שהוצגו בתערוכה ומאז אני עובדת איתו בהצלחה גדולה. הדוגמא השלישית היא מעכשיו. לפני כשנתיים פנתה אלי אמנית בשם אילנה דותן שביקשה לעניין אותי בעבודות שלה. ראיתי במייל שהרישומים יפים ושברור שיש כאן כישרון אבל השבתי לה שאני מאוד עסוקה וכאשר יירגע העומס, ניפגש. כך חלפו חודשים בהם היא מדי פעם תיזכרה אותי. לפני כשנה, כשנפתחה הביאנלה לחומר במוזיאון ארץ ישראל ראיתי על הקיר ארבעה רישומים עוצרי נשימה. הסתכלתי על שם האמנית ונזפתי בעצמי קשות. באותו ערב התקשרתי לאילנה, ולמחרת היא כבר היתה אצלי עם עבודות שלה. ולמה כל כך התרגשתי? אילנה היא רשמת מחוננת וברישומים שלה, מעבר לוירטואוזיות הטכנית, יש פואטיות, תועפות של רגש וגם קונספט. בקיצור, כל החבילה.

אומנות גבוהה נחשבת כעולם של עשירים ובכל זאת אני מגיעה לאירועי הסלון שלך וזה תמיד מרגיש ביתי, נעים ופתוח לכולם, איך מנגישים אומנות? האם זה תלוי בדרך שאת מציגה את הפריטים? האם זה האמן/נית? או בכלל השיווק והיח"צ?
אמנות נחשבת דבר גבוה בלי קשר לכסף, זה יותר עניין תרבותי. כשאנשים רוצים להכיר לי לקוח חדש ואומרים לי שזה מישהו עם המון כסף, אני עונה – אל תביאו מישהו עם כסף, תביאו מישהו עם טעם טוב. זה הרבה יותר חשוב כשבאים לקנות אמנות. גם כשאני מציגה בבית, אני שואפת שהאמנות תהיה מוזיאלית, אבל היא מונגשת מעצם היותה נוכחת במרחב הביתי. אני מאוד אוהבת חיבורים וכאשר משלבים עבודות שונות זו לצד זו, השלם גדול מחלקיו. אני לא יכולה לסבול את התמונה האחת מעל הספה, זה כל כך עולם ישן. מעבר לזה, יש לי תשוקה אמיתית וטוטאלית לאמנות. אני מרגישה לגמרי מחוייבת אליה, וכשאני מדברת על אמנות, אני מאמינה שמרגישים את זה.

עבודה של אילנה דותן, גרפיט על נייר

יש לך תדמית של אישה סגורה ששומרת על הפרטיות שלה ויחד עם זאת הבית שלך, הלב שלך, פתוח לקהל רחב איך זה עובד הדיסוננס הזה בחיים שלך?
בואי לא נגזים, הלב שלי לא פתוח לשום קהל רחב. כעיקרון אני מיזנטרופית ומבחינתי הגיהנום הוא הזולת, ואני באמת שואלת את עצמי שוב ושוב איך הגעתי למקצוע הזה שמחייב אותי לכל כך הרבה מגע עם הזולת - גם האמנים וגם אלה שקונים אמנות. אבל אני יכולה להגיד לך שמישהי פעם אמרה לי שאני האנטיפטית היא נחמדה שהיא פגשה. כי כשאני אוהבת מישהו או אפילו מחבבת כתוצאה מהיכרות קצרה, אני מראה את זה, ולצערי גם ההיפך הוא הנכון. כשאני לא, אני מתקשה להסתיר את זה. אז הדיסוננס קיים ולשמחתי יש לי מבחר רחב של אמנים ואמניות נהדרים ונהדרות שאני אוהבת בכל ליבי, וגם חוג לקוחות רחב שחלק מהם נעשו ממש חברים וחברות שלי, והם יקרים לי.

מה את הכי אוהבת בעצמך?
באופן עקרוני אני חיה עם עצמי בשלום. אם אני צריכה לבחור משהו אחד זה המשיכה לידע שבאה יחד עם זיכרון לא רע.

גילטי פלז'ר?
אין לי ממש כי אין לי טלויזיה בבית ובנטפליקס אני משתדלת לצפות רק בדברים טובים. אני קוראת רק ספרות איכותית ואפילו בטיסה אין אצלי קטגוריה של ספר טיסה. גם באינסטגרם אני לא מוצאת עניין בלעקוב אחרי עשירות בביקיני או ניקול ריידמניות למיניהן. אני כן אוהבת תינוקות מצחיקים, למשל theyeetbaby. זה נחשב? אני צמחונית וממעיטה מאוד במוצרים מן החי, אז אם יש לי גילטי פלז'ר, זה לאכול קרואסון (רק אם הוא מעולה), או את עוגת השוקולד של צפון אברקסס (שבטח יש בה טונות ביצים ושמנת). הגילטי כאן לא מבחינת הקלוריות אלא מבחינה אתית.

ולסיום מה הן הבחירות שלך באתר שלנו?
טוב ממש קשה לבחור כי הכל מאוד יפה ובדיוק הטעם שלי.
באופנה הכי אהבתי את החצאית RIB בצבע תכלת כי היא מיוחדת וזה הצבע האהוב עלי.
במוצרים לבית את תבנית האפייה בצורת לב כי אני מאוד אוהבת לאפות
ולסיום, אבחר בשמיכת במבוק בצבע אבן להתעטף בה כשאני רואה בנטפליקס סרט דוקומנטרי על סקנדלים פוליטיים בצפון קוריאה.

בלוגים נוספים שתאהבו:
10 שאלות עם אבישג שאר ישוב
חדר משלי // תמר קרוון

"אלעד: אני זוכר את עצמי שוכב שם, והיא מעלי, ואני משתעמם אומר לעצמי, זה ריק זה לא מעניין זה היה שיא הטראומה שלי.
והאמת היא שממפגש אחד כזה הסקתי מסקנות מרחיקות לכת, שאני צריך סקס עם אהבה ואני לא טוב בסקס סתמי, זה לא עושה לי את זה".
(מתוך מתעוררים)

רון דהן, מחבר ועורך רב המכר "מתעוררים"- גברים מדברים מיניות
מגיע לקרינה לשיחה על מה בעצם גברים רוצים? מין או זוגיות? או אולי גם וגם....

במפגש נקרא קטעים מהספר, נשוחח וננסה ביחד לפענח כיצד גברים רואים את העולם מבחינה מינית, זוגית ורומנטית.

20:00 שופינג ויין
21:00 הרצאה

לפי תקנות התו הסגול
עלות השתתפות- 80 ש"ח
לרכישת כרטיס: מתעוררים
מספר המקומות מוגבל

24.03
09:30

איריס רוקח דור - מייסדת והבעלים INES

מגיעה ללמד אותנו מה עור הפנים מספר לנו ללא מילים

בואי- מוזיקאי ענק, זמר, שחקן, מפיק ואפילו צייר, היה לא רק מוזיקאי מהפכני אלא גם אגדת אופנה.

בהרצאתה חושפת יערה קידר כיצד יצר לפרטי פרטים את הופעותיו הבלתי נשכחות, שיתף פעולה עם גדולי מעצבי האופנה- מקנזאיי יממוטו ועד אלכסנדר מקווין והותיר חותם עצום על יצירתם של רבים- עד עצם היום הזה.

יערה קידר היא אוצרת, היסטוריונית אופנה, מרצה ודוקטורנטית בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית.
יערה אצרה בין השאר את התערוכה "ז'ה טם, רונית אלקבץ", במוזיאון העיצוב חולון ואת תערוכת הנעליים "Walk of Art" שהוצגה בניו יורק וסן פרנסיסקו.

20:00 שופינג ויין
21:00 הרצאה

לפי תקנות התו הסגול
עלות השתתפות: 100 ש"ח
לרכישת כרטיס: דיוויד בואי: !FASHION
מספר המקומות מוגבל

08.03

השנה האחרונה לא תירשם בהיסטוריה כשנה טובה לאנושות בכלל ולנשים בפרט:
הקורונה החזירה את כולנו- גברים ונשים- הביתה, אך הנשים הן אלו שמשלמות את המחיר הכבד על הטלטלות שספג המשק הישראלי.

איך פורצות גבולות בתקופה של סגרים ומגבלות?
איך משלבות בין פמיניזם לחיים עצמם?
ועד כמה השילוב בין אופטימיות לפוליטיקה דורש - ובכן- עבודה?

לרגל יום האישה 2021 רתם איזק מארחת ב"קרינה" את האישה שמאתגרת את האקדמיה ללשון, את הרומנטיקה ואת בית הנבחרים
ומי שהפכה לאחרונה לאישה הכי מבטיחה בפוליטיקה הישראלית: חברת הכנסת ויושבת ראש מפלגת העבודה מרב מיכאלי.

20:00 התכנסות
21:00 מתחילות
כרטיס ללא עלות
לינק להרשמה: אופטימיות זו עמדה פוליטית
לפי תקנות התו הסגול

הבחירות של נטע:
מכנסי מרדונה שחורים של TWOTONE
סווטשירט פליקס שחור של TWOTONE
טבעת לב
קשת בענן

בלוגים נוספים שתאהבו:
חדר משלי // תמר קרוון
עשו בגדים לא אנשים // מאיה אפרתי-אידלסון

אבישג נחשבת לאחת מצלמות העיתונות והדוקו הכי מוכשרות בארץ.
היא מחזיקה קהילה ענקית שעוקבת ומחכה לעוגה שהיא תכין לכבוד שבת.
הצניעות והענווה שלה מרגשות את כל מי שפוגש אותה והיא מוצאת את השקט הפנימי כשהיא רוכבת על האופנוע הכבד שלה.

מי זאת אבישג בכמה משפטים?
אני אבישג, צלמת, בת 30.
מתעוררת כל בוקר לצד בני, האיש שלי ומודה בכל בוקר לאלוהים על החיים הטובים שהוא העניק לי ועל האפשרות ליצור בעולם הזה.

אנחנו חיים בעולם מהיר וסוציאטיבי, אם אין לנו סיפור מרגש אנחנו מחליקים הלאה...
איך יודעים שיש פה סיפור? או איך מחליטים מה לצלם? האם את מגיעה ללוקיישן עם לוח השראה מוכן?
או זורמת עם הרגע?
העולם שלי לרוב נע במהירות הרבה יותר גבוהה מזו שהעולם נע בה.
בחרתי בצילום עיתונות כמקצוע שם הכול זז הכי מהר שיכול להיות ובהתאם גם אני ופה גם סוד הקסם,
שבריר שנייה שבו הדברים מסתדרים לכדי סיפור בתוך תמונה.
בצילום עיתונות כמובן שאין מקום ללוח השראה, רק מקום למחשבה חדה ומהירה.
בצילום מגזין, יש לי יותר אפשרות לחשיבה ושיח עם המצולמים, הרבה פעמים אגיע עם רעיון אבל לרוב אוותר עליו ופשוט אזרום עם מה שהלוקיישן והאדם שמולי מאפשר ומרגיש איתו בנוח.

האם יש תמונה שצילמת שאת הכי אוהבת או מחוברת אליה ?אם כן למה?
אני חושבת שיהיה קשה לי לבחור תמונה אחת, אז אבחר את הסדרה שלי.
זו שאני מתעדת במשך 7 השנים האחרונות ועוסקת בקהילות אקולוגיות בישראל.

תמונה מתוך פרוייקט הקהילות הדוקומנטרי אותו אני מצלמת בשבע השנים האחרונות.

שאלה קצת משעממת ונדושה, אם היית יכולה לבחור אדם אחד ולצלם אותו במי היית בוחרת?
מורגן פרימן

עוגלשבת – הפרויקט האישי שלך והכל כך מרגש, איך הוא התחיל?
עוגלשבת התחילה תודות לתאונת אופנוע שעשיתי לפני עשור ומאז אני סוחבת איתי כאבים כרוניים.
כאבי הגב הרימו אותי כל הזמן מהכיסא, ואת הנחמה שלי מצאתי במטבח, מכיוון שלפעמים אני יושבת לערוך המון שעות, אני חייבת לעשות הפסקות וככה מצאתי את המקום שיציל את הגב שלי, בכל פעם הייתי קמה מכינה שכבה אחת, חוזרת לעבוד ואז קמה לשכבה השניה ופתאום יש עוגה.
לאט לאט התחלתי לשתף את העשייה הזו, תמיד ביום שישי, שכן אני אופה לכבוד שבת ובאופן פלאי לגמרי,
נוצרה קהילה ענקית שעוקבת ומחכה לעוגה שאני מכינה כל שבוע.
עם הזמן, כבר לא הספיק לי להכין רק עוגה, והיום רוב העוגות מבוססות על רעיון/חוויה שעברתי במהלך השבוע, ככה אני גם מצליחה לחבר בין העבודה שלי לתחביב של סוף השבוע.

עוגלשבת- עוגת קוביה משוקולד לבן עם נקודות שוקולד מריר

לצערי הרב אני גם מסוג הנשים שנפלו לפילטרים השזופים והמרזים בסטורי, כצלמת שמאמינה בתאורה טבעית מה דעתך בעינין? :) 

נגעת בנקודה כואבת.
אני חושבת שהפילטרים האלה הם מכה, מכה קשה, מלבד הדימוי המעוות שהם יוצרים, הם גם גורמים לנו לשכוח איך אנחנו נראים באמת.
לא פעם יצא לי מפגש עם מצולמת שהיתה ממש בשוק מאיך שהיא נראית במצלמה שלי.
היא כבר כל כך רגילה לזווית הצילום המעוותת של הסלפי ולעיוות הנוסף של כל פילטר נוסף, שהנראות הזאת כבר התקבעה לה עד כדי כך שהיה קשה לה לזהות את עצמה מהזווית הפשוטה, זו שמצלמה תצלם אותה, שזו אגב גם הזווית שבני אדם, אנושיים, שלא מבעד למסך רואים אותה.

איך הדת משתלבת בצילום שלך? האם יש סיטואציות מנוגדות לעולם הערכים של הדת בסביבה בה את עובדת?
הדת משתלבת בעיקר באפשרות לעצור וורקהולית שכמוני, לא משנה מה, נכנסת השבת ואני עוצרת וזו ברכה גדולה בחיים שלי.
לפני שאני מגדירה את עצמי כדתיה, אני מגדירה את עצמי כבת אדם ולכן אני בוחנת תמיד האם הסיטואציה נכונה לי מהמקום האנושי, הרבה לפני המקום הדתי, המקום הדתי אולי מאפשר לי לדייק את זה, אבל קודם כל יש שם לב ונשמה וכדי שהעין תהיה בפוקוס, צריך לדאוג שאלו יהיו תמיד במקום הנכון ובכך גם יכוונו אותה.

צילום שער ל"מקור ראשון" של נועה ירון דיין ועוגלשבת שהכנתי בהשראתו

איפה את מוצאת את השקט הפנימי שלך?
כשאני על האופנוע שלי, המקום היחיד שבו אני מוצאת את עצמי (עם כל בעיות הקשב שלי) באמת מפוקסת רק על דבר אחד. וזה שקט אמיתי.

מה הוא ה"גילטי פלז'ר" שלך?
גלידה וקורנפלקס!

אני יודעת שאת מעדיפה להישאר מאחורי העדשה ובכל זאת, מה את הכי אוהבת בעצמך?
את העיניים שלי. והלוואי ואצליח לאהוב עוד. זו לגמרי תפילה גדולה.

ולסיום מהן הבחירות שלך באתר? 
אני בקושי הולכת עם תיקי גב אבל ממש אוהבת אותם 
וזה, חביב עלי במיוחד, ג'ינס בהיר, סניקרס, התיק הזה , ואני מסודרת.
תיק גב "גבי"

אף פעם לא הייתי בן אדם של נרות, אבל לפני כמה חודשים קיבלתי במתנה נר ממש טוב ומאז התמכרתי לרעיון,
אין על בית מואר עם ריח טוב
נר "JAPANIS GARDEN"

"מי יגיד לך לא?" בשנה האחרונה אני לומדת היטב את המשפט הזה ומנסה לאמץ אותו כמה שיותר
והוא גם מוכיח את עצמו בכל פעם מחדש , לשים אותו מול העייניים, נראה לי כמו רעיון מבורך.
גלויה- "מי יגיד לך לא?"

עד גיל 19 לא לבשתי מכנסיים ,בכלל.
חוץ מפיג'מה
ומאז ועד היום אני מנסה להבין מה עובד נכון, מה נוח, מה יושב טוב
איך שהוא רוב המכנסיים שאני קונה בסוף יושבים בארון
זה נראה לי כמו זוג שאצליח למצוא בו שימוש
מכנסיים "SANNE"

וכמובן הצלחת המהממת שרכשתי ואני מתה עליה!
צלחת לעוגה

שבוע האופנה בתל אביב- דוגמנית בתוך אמבטית חלב כחלק ממיצג של מעצבת התכשיטים קרן וולף

מירי רגב בשבוע האופנה בתל אביב

בלוגים נוספים שתאהבו:

לא התעוררתי כך // רתם איזק
חדר משלי // תמר קרוון

את קארין הכרתי בביקור האחרון שלי בניו יורק טרום הקורונה במהלך עבודתי על היריד הבא שלנו שם. 
קארין היא שחקנית שבזכות הקורונה מצאה את עצמה על ״במת״ הרשת וכך הפכה לאינסטה בלוגרית מרגשת ואהובה :)
היא חיה בניו גרזי, מתעדת ומספרת את כל מה שמעניין אותנו באמת:
אימהות, זוגיות, בחירות הבגדים שלה והמתכונים שלה לארוחות שישי (אין על הדגים המרוקאיים שלה)
קארין ואני ״נפגשנו״ לראיון מצולם (וידאו בלוג) עבור הבלוג שלנו באתר קרינה, דיברנו על החיים ברשת
וקיבלנו את 3 החוקים החשובים ביותר להצלחה של אינסטה בלוגרית.

18.12

כל החיים אמרו לי "את כל כך יפה, לא חבל על הפנים היפות שלך?
אם תרזי תוכלי להיות דוגמנית".

"ביליתי שנים רבות בשנאה עצמית ובתחושת חוסר אונים אל מול עולם שמציב לי אידיאל יופי לא אפשרי.
בשנות התיכון חוויתי חוויה ששינתה את חיי לעד והתחלתי את המסע שלי לקבל את עצמי, בכל מידה!"

איך הפכה לורי כנגד כל הסיכויים לילדה מלאת ביטחון מבלי לרדת במשקל?
מה התהליך שהיא עברה כדי לקבל את עצמה?
ואיך ההרגשה לדגמן ולאהוב את עצמך בדיוק כפי שאת בזמן שבחוץ העולם מעודד לרזון?

09:30 התכנסות
10:00 מתחילות
עלות כרטיס: 50 ש"ח
לינק לרכישה: את כל כך יפה, אבל...

LISA'S CHOICES : https://www.karinaonline.co.il//lisa-peretz

״את יודעת איך זה, בשנה הראשונה עם ילדים, זוגות נפרדים.״ האיש שלי חזר על המשפט הזה לא פעם מאז שנפגשנו,
ממש כמו צ׳יזבט לאור פנס רגע לפני השינה.

״לנו זה לא יקרה״ חזרתי ופסלתי על הסף. האהבה שלנו היא אהבה מהסוג הקל. כזאת שאוחזים בה ידיים גם כשחם.
אין דבר בעולם שיגרום לי לאהוב אותו פחות, להמשך אליו פחות, או לרצות אותו פחות. שבתי והסברתי.
מה שלא ראיתי בא, זה את המקום בו אוהב את עצמי קצת פחות ויצור חדש הרבה יותר.

הטבע אכזר. ממש כמו אחרונת החיות, גם אני הבאתי גורה לעולם ובו ברגע איבדתי עניין בכל דבר שאינו קשור בה ובדאגה לה. גם בי. הגעתי למקום הזה מפוקחת ועם ספר הדרכה מאמא שלי, שהסבירה לי כבר בגיל עשר (כי אף פעם לא מוקדם מדי) שהטעות הכי גדולה שאישה יכולה לעשות אחרי הלידה היא לשכוח מהבעל.
״לא רק האישה חווה טלטלה בלידה, גם זה שלצידה״ הסבירה.

ספר ההדרכה חיכה על השולחן במשך שנים. כשהגיעה הגורה, הייתי עסוקה כל כך בחרדה, הלקאה עצמית, מחסור שעות שינה, ניסיון נואש לנצח בתחרות ״אם השנה 2020״ ובילוי שעות יקרות בבכי בלתי נשלט מתוך הבנה שאין לאף אחת סיכוי לנצח בתחרות הזאת, עד ששכחתי לעיין בספר ברגע האמת.
להבדיל מחברותי שהתפארו בפני בחיי מין תוססים במלאת חודש לצאצא החדש, אני הנפתי דגל לבן מול הטבע ברגע הלידה ונתתי לו לעשות את שלו.
גם אם זה אמר להשאב לעולם השדיים כמחלבה והתחתונים הסופגים כדרך חיים.
העובדה שהגבר שלי המשיך לחשוק בי בעת ההיא, פוסקת כי הוא זה שבכלל זכאי לפרס. בכל פעם שהוא הסתכל עלי במבט מעריץ נשברתי קצת מבפנים. לא הבנתי איך הוא יכול לראות במה שנשאר ממני יצור מיני או אישה מושכת.
ויתור לא היתה אופציה מבחינתו, הוא ישב, הביט בי מאוהב ואמר ״אני ממתין בסבלנות״. ככה לגמנו לא מעט מים מלוחים במערבולת בה הוא ממתין לי בסבלנות, בזמן שלי אין טיפה של סבלנות אפילו לעצמי. רק כשהגעתי למקום בו הצלחתי לגייס קצת חמלה כלפי זאת שראיתי במראה, יכולתי להתפנות לעשות כל שביכולתי, לא רק כדי להיות ׳האמא׳, אלא ׳האישה׳ הכי טובה שאני יכולה להיות.

אז נכון שגבר סבלני זה מזל גדול, אבל אולי יש גם משהו שאנחנו יכולות לעשות במקום להסתמך על מזל?
כהתחלה, אולי להודות בזה בינינו. אולי היה לספר ההדרכה של אמא שלי כח גדול יותר, אם גם אנחנו היינו מספרות אחת לשניה שזה בסדר. שהטבע חזק ממך וברגע הנכון הוא דואג שתהיי כולך בשביל היצור שהבאת לעולם.
אולי יהיה לנו קל יותר אם נודה בזה שיש פרק זמן ממושך בו ״ליבידו״ נשמע כמו קוקטייל מהניינטיז ותשוקה היא דבר ששמור לשינה רצופה של יותר מעשרים דקות. אולי אפילו נזכיר, שגם כשאנחנו מחפשות את עצמנו בגרסה המחודשת ומאתגר מכך, מנסות למצוא בה משהו לאהוב, חשוב לרגע לעצור ולדאוג גם לזה שלצידנו.
למה? כמו כל נקודה בזמן, גם השנה הראשונה שמרגישה כמו נצח, עוברת.

בסוף השנה הראשונה הסתכלנו זה לזו בעיניים ועוד היינו שם.
עם אהבה מסוג אחר אמנם, כבר לא ההיא מהסוג הקל. אהבה כזאת של שני אנשים שבראו משהו יחד וגם כשהטבע היה הכי בוטה, נתנו לו לעשות את שלו, המתינו בסבלנות וחזרו לאחוז יד ביד.

הבחירות שלי באתר:
SALT/PEPPER
פתיתי סבון
צמיד GOLDEN TRIO
צלחת ורודה
שמיכת במבוק

בלוגים נוספים שתאהבו:
7 שאלות עם שלי גרוס
לא התעוררתי כך // רתם איז'ק

הוא החבר הכי טוב שלי (ולא רק בגלל שאנחנו משפחה)
הוא מאמין גדול באהבה וניסים ונפלאות.
השיחות איתו תמיד מעיפות לי את הראש וגורמות לי לזוז.
הוא מכביסט בנשמה, מאז ומתמיד וגם כשהיינו ילדים הוא לא עזב את הכדור לעולם.

מי זה דני פדרמן? בכמה משפטים
אני מאמין שקשה להגדיר אותי בכמה משפטים. אני בן אדם סקרן, החיים הם בית ספר ואני לומד ומתפתח כל הזמן.
אני מאמין גדול שאנשים מצליחים הם אנשים סתגלניים שיודעים להתאים את עצמם לרוח הזמן
ולכן אני משתדל להיות רב גוני.

אני בוחר את העסקים והתחומים שבהם אני מעורב עם הרבה רגש ולעיתים מאוד רחוקות אמצא את עצמי מעורב במשהו שאני לא מרגיש שיש בו ערך מוסף.
הדבר שאני הכי מזוהה איתו הוא כמובן מכבי תל אביב, הרבה בגלל שזה מה שמוציא ממני הכי הרבה רגש ותשוקה.
גדלתי בסביבה תחרותית ואני בן אדם הישגי ותחרותי מאוד, כשאני מסמן לעצמי מטרה, אני בלתי ניתן לעצירה.
אני כמובן מאוד משפחתי וזוגי, הילדים שלי זה החיים שלי ונאמנות זה ערך עליון עבורי.

מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך?
בגיל 5 אחי הגדול עדי ואני שיחקנו ורדפנו אחד אחרי השני. תוך כדי טרקתי את הדלת והאצבע שלו כמעט ונקטעה.
לקחו אותו לבה"ח ותפרו לו את האצבע. כל כך נבהלתי שנכנסתי מתחת למיטה ולא יצאתי עד שההורים שלי חזרו מבה"ח.
הרגשתי כל כך אשם שזה הרג אותי. עד היום כשעדי רוצה לעשות לי מצפון הוא מצביע על האצבע שלו...

מה ההשראה הכי גדולה שלך?
הכי מעורר בי השראה לראות אנשים שהצליחו בתנאים בלתי אפשריים. יש לי כמה אנשים שמאוד קרובים לליבי שבאו מלמטה והצליחו בגדול ובעיקר יש לי בת זוג כזו שבחלק גדול מחייה נאלצה להתמודד עם תפיסות עולם ומציאות הפוכה מזו שהיא הגיעה אליה.
זה תמיד מזכיר לי איך החיים כל כך נזילים וברגע אחד הכל יכול להשתנות, בייחוד לכאלה שפועלים מתוך אמונה ותשוקה לעשייה שלהם.

בימים ללא קורונה, שהמשחקים כרגיל ומכבי מפסידים וכל הרשת/טוקבקים קוטלים אותך או את ההנהלה איך זה מרגיש? ואיך מתמודדים עם זה?
לשמחתי בשנתיים האחרונות מכבי מציגה יכולות ותוצאות טובות כך שפחות נחשפים לביקורת ארסית אבל בהחלט בימים שיש פחות הצלחה זה משויך לבעלים של המועדון ופחות לשחקנים ואנשי המקצוע. זה לא נעים במיוחד אבל זה משהו שלומדים לחיות אתו, בייחוד בעידן הרשתות החברתיות שכל אחד עומד עם מגה פון בכיכר העיר ומביע את דעתו בלי פילטר.
למדתי לא להיות מושפע מזה יותר מדי ובעיקר לבחון את עצמי ואת המערכת איפה אפשר להשתפר, מה באמת בכוח שלנו לשנות ולהשפיע ומה לא בידיים שלנו.
הייתי שמח אם השיח בתקשורת הספורט היה יותר לגופו של עניין ופחות לגופו של אדם אבל זה משהו שאנחנו רואים שקיים בכל התחומים היום, מפוליטיקה דרך כלכלה וכמובן שזה לא פוסח על הספורט.
זה העולם שאנחנו חיים בו וצריך לקחת את זה בחשבון כשנכנסים למקומות בעלי פרופיל גבוה.

כמי שמבלה איתך לא מעט :) אתה מאמין גדול בעולם הרוח עד כמה זה מנהל אותך ביום יום? ומה יש לך לומר לכל הספקנים שוודאי חושבים שהשתגעת
לספקנים אין לי הרבה מה לומר כי להגנתם אני בעצמי הייתי ראש הספקנים עד שלשמחתי ולמזלי הרב נחשפתי לעולמות האלה דרך בת הזוג שלי (מרטין דפני גל). בדיעבד אני מבין שיש משהו קצת מתנשא על העולם לחשוב שכל הקיום מתמצה במה שאנחנו מצליחים לחוש באמצעות חמשת החושים המוגבלים שלנו.
להיות רוחני בעיניי זה לבוא בגישה ענווה ליקום שאנחנו נמצאים בו ולהכיר בכך שיש כל כך הרבה שאנחנו לא ערים ומודעים לו.
היום אני מכיר בכך שיש לכל דבר סיבה ותוצאה. שלעולם אתה לא באמת מפסיד אלא רק לומד. זה לא שאין לי רגעי משבר ותחושות של כעס על העולם אבל ההסתכלות הרוחנית מאפשרת לעצור ולהביט על הדברים בפריזמה יותר רחבה - מה אני יכול לקחת מהסיטואציה, איך אני יכול לצמוח ממנה ואיך אני יכול לעשות את עצמי והסביבה שלי ליותר טובה.

מתי בכית בפעם האחרונה ולמה?
כמעט בכל פעם שאני נזכר באחותי שלי ז״ל אני בוכה, בייחוד שאני רואה תמונה או סרטון שלה.
הייתה תקופה ארוכה מאוד אחרי שהיא נפטרה שממש לא יכולתי להגיד את השם שלה מבלי לבכות.
באופן כללי, מקרים של הורים שמאבדים ילדים זה משהו שתמיד הופך לי את הבטן וגורם לי לבכות.

פעם ראשונה שמתראיין בחור בבלוג של קרינה ועוד בחור חתיך ומסוקס אז חייבת לשאול אותך, מהי המחווה הכי רומנטית שעשו עבורך?
קשה לי לסמן מחווה אחת כי ההוויה של הזוגיות שלי רומנטית.
אם זה בסיר שמרטין מעמידה כי היא מזהה שאני רעב או בגד שהיא תקנה לי בלי לשאול אותי כי תשים לב שחסר לי בארון או אפילו הקפה של הבוקר שהיא תעשה לי בלי לשאול אם אני רוצה.
כל מחווה שלה שמזהה רצון או צורך שלי לפני שהספקתי להיות מודע לו בעצמי, זה רומנטי בעיניי.

אם לא היית במכבי תל אביב במה היית עוסק?
אני נמצא המון בעולמות הטכנולוגיות, בעיקר של ספורט ובידור וכל מה שקשור לחדשנות זה עולם שאני מאוד נמשך אליו. לאחרונה אני בוחן גם טכנולוגיות שקשורות דווקא בעולם המזון והחקלאות , זה מרגש אותי ואני מתכוון בעתיד להיות יותר בתחום הזה.

קורונה – איך אתה מתמודד איתה ומה השיעור שלך ממנה?
אין לי ספק שכל מה שקורה בהקשר הקורונה מעיד על שינוי שהעולם חייב לקבל על עצמו. יש כאלה שמסתכלים על זה ברמה הרוחנית אבל אפילו ברמה המאוד שכלתנית, כלכלית ופיזית אין ספק בעיניי שצמצום שטחי הטבע והפלישה המתמשכת של האנושות לתוך עולם החי ובעיקר על חשבונו, מקרבת אלינו יותר ויותר מחלות ווירוסים.
אנחנו מכלים את כדור הארץ ועל כך אין וויכוח וצריך לקוות שמנהיגי העולם יפעלו כמה שיותר מהר לקידום טכנולוגיות שיאפשרו לנו לחיות בכדור הארץ מבלי להזיק לו. עד שזה יקרה נצטרך כל אחד מאיתנו לעשות את המעט שהוא יכול בקרבתו.

ולסיום מהן הבחירות שלך באתר שלנו?
חולצת נעמן - פסים כחולים של דורון אשכנזי
מסיכת כותנה לבנה
נר - evening at the opera
שמיכת במבוק אפורה
משקפי שמש - jezabell rimless

בלוגים נוספים שתאהבו:
9 שאלות עם גל דריבלט
חדר משלי // תמר קרוואן
צאי בחוץ // תמי בן-שחר

היא היזמית והמעצבת של המותג TAKEANAP
היא אמא ל 4 ילדים( מתבגרים).
היא עדיין קוראת לבעלה ״אהובי״ גם אחרי 22 שנים שהם יחד:)
היא צנועה, מוכשרת וכל כך יפה ולמרות שהמותג שלה בועט כבר 15 שנים
היא עדיין מתרגשת כשרוכשים את הקולקציות שלה בדיוק כמו בפעם הראשונה.

בכמה משפטים, למי שלא מכיר אותך, מי זאת גל דריבלט?
יזמית ומעצבת של מותג TAKEANAP, אמא ל-4 ילדים מתבגרים מהממים, נשואה לאורי שלי, אהובי ושותפי לחיים למסע המשותף הזה.

העסק למעשה הוקם בזכות ילדי והרצון שלי לנהל לעצמי את הזמן על מנת להיות נוכחת יותר בגידול שלהם. אני מאמינה שאימהות לצד קריירה מחייבת ניהול זמן עצמאי ולכן אני חושבת שכל הנשים צריכות להיות עצמאיות.

כאישה יצירתית וקרייריסטית, ביטול האימהות או ביטול הקריירה או פשרה בתחום לא באו בחשבון וזה הצריך פתרון מיידי. התחלתי את העסק בגיל 34 עד אז עסקתי בניהול שיווק ופרסום בחברות, המשרה האחרונה שלי היתה בסטארט אפ בחברה גברית שפגישות סביב שעות ארוחת הערב, היו עניין שבשגרה. כאמא צעירה הבנתי שהמחיר שאני משלמת הוא יקר ומצד שני לא רציתי ״משרת אם״, הבנתי שאני צריכה לבנות לעצמי את הקריירה ולבנות ארגון וסביבה בה אבטא את היכולות שלי ללא פשרות.

למה מצעים? איך הגעת לעצב מצעים?
הבחירה במצעים הייתה מקרית למרות שבדיעבעד שום דבר אינו מקרי. הסיפור הוא פשוטֿ, ונבע מצורך אישי. תמיד אהבתי אסטתיקה ועיצוב, תמיד הערכתי חומרים, זה בא מהבית בו גדלתי. בחיפוש אחר המצעים המושלמים לילדה הבכורה שלי בשלב המעבר ממיטת תינוק למיטת יחיד, זיהיתי שכמות חברות המצעים בארץ דלה ומיושנת, מצעי הילדים עוצבו בדפוסים מתיילדים ואפלקיציות למיניהן או דפוסים של גיבורי על שקילקלו את איכות הבד, ולא היה דגש על איכות. החלטתי שזה יהיה התחום שלי בלי להבין בזה הרבה, אבל מתוך אהבה גדולה לטקסטיל שבאה כאמור עוד מבית הורי, הדגש על כותנות ואיכות היו שם תמיד. אני חושבת שאני חלוצה בתחום, החברה שלי ייחודית בכך שהיא משתפת את הצרכנים בידע מתוך השאיפה שלי להפוך את כולם לצרכנים חכמים ונבונים. הידע של הצרכנים בארץ לאיכויות טקסטיל הוא נמוך ביותר, צרכנים קונים מחיר וצורה, והמקסימום שהם יודעים לדרוש זה 100% כותנה, אצלנו מעמיקים בפירוט הרכב הבד. משם אני מגיעה, מאיכויות גבוהות שמכבדות את החומר ואת העבודה שמושקעת בכל פריט, זו מבחינתי קיימות.

מה הן ההשראות שלך? איך מתחילים לעצב קולקציה?
ההשראה הכי משמעותית שלי היא הטבע, יש לי יכולת להתבונן במשקפת צבעים שבהרגשתי ייחודית רק לי, אני רואה הכל ובעיקר את הפרטים, אני כל הזמן מחפשת צבעים וגוונים בטבע. ההשראות שלי זה החיים עצמם, השמים השקיעות והים. מבחינתי לדייק גוון זו התרגשות שיא, ספרי פנטון מרגשים אותי אבל הטבע תמיד מרגש יותר, והוא המתחרה שמאתגר אותי כל יום מחדש. להסתכל בסוף יום בשקיעה, בקו האופק שאהוב עלי במיוחד ולקנא בו, ולהבין שהשאיפה היא להגיע לגוון מסוים שאני רואה שם, זה אתגר בשבילי שמתחדש ואני שואפת לשם כל הזמן, הילדים שלי גם הם כמובן השראות שלי, הסטייל האישי שלהם ששונה מאוד מאוד אחד מהשני.

מה מרגש אותך? והופך לך את הבטן?
קודם כל אני טיפוס רגשן אז אני מתרגשת מהמון דברים... הכי מרגש אותי האמון שאני מקבלת מקהל הצרכנים שלי. הופך לי את הבטן שבהוצאת קולקציה חדשה אני זוכה לאמון של ציבור כה רחב שהולך איתי שנים. הקניות הראשונות שלהם למוצר חדש לעולם לא יפסיקו לרגש אותי ולא יהפכו למובן מאליו.

כאישה יפה, מצליחה ומוכשרת מהו החלק הכי טוב שלך?
אני אוהבת בעצמי שהיכולת לחלום אינה נגמרת לי, אני דרימרית אמיתית. היצירתיות שופעת וזה כיף כל פעם מחדש. אני אוהבת בעצמי את ההנעה שלי לפעולה שמגיעה מתוך החלומות האלה זה מפעיל אותי, כל פעם שאתה חושב שהשגת משהו אז זה מתפתח למשהו חדש ואחר, ויחד עם זה אני עם רגליים על הקרקע ומבינה כל יום, שהמחר לא ידוע, ושהחיים הנפלאים האלה הם זמניים וזה מחזיק אותי בשפיות ובאיזון בשילוב העשייה היומיומית שבחרתי בחיים לבין משפחתי ובין הפנאי הפרטי שלי, כולם צריכים להיות נוכחים.

המצעים אצלך בבית - יש לך בטח מאות... מה הצבע השולט?, או שאת מאלו שהכל לבן ורק לבן:)
אני כמובן מתנסה בכל בד חדש או קולקציה חדשה שאני מייצרת אבל אני לא אוגרת... אני טיפוס מאוד משחרר והבית שלי מאוד מינימליסטי. אני לא אוהבת הרבה, אני אוהבת מעט, מדויק ואיכותי וכך בכל התחומים. גם במצעים, שכשמכניסים סט הביתה צריך להוציא סט, זה מסר שאני מעבירה לצרכנים שלי ולעובדים שלי, לא צריך לאגור וכלל חשוב נוסף הוא לשמור את כל החלקים יחד, המראה של סט שלם, לעולם יהיה יפה יותר משרבוב של פריטים גם אם הם נראים לכם מתאימים. אל תתפתו לשילובים. אני מאוד אוהבת לבן אבל לא רק, אני אוהבת צבעים רגועים צבעוניות שקרובה לצבעים שרואים בטבע, צבעוניות אורבנית משרה רוגע וסביבה שקטה בשינה. אני מתנסה בכל גוון שאני מעצבת אבל גם אם היתה לי בחירה לא הייתי ישנה רק בלבן, צבעוניות כהה בחורף משרה עלי שינה עמוקה ונעימה שלא היתי מוותרת עליה.

אם ג'יני ומנורת הקסמים מגיעים לביקור, ומעניקים לך משאלה אחת, מה היא?
לשבת פעם אחת עם סבתא, ממה שלי, שהיא השראה גדולה בשבילי לאישה חזקה היא היתה חלק משמעותי בגידול שלנו ונפטרה כשהייתי בת 17.

כנשים עצמאיות, שעובדות מסביב לשעון, מה את עושה ביום החופשי שלך? והאם יש בכלל דבר כזה יום חופשי?
אני לא מחכה לימי חופש אני משתדלת תמיד לשלב בשיגרה שלי את החיים עצמם, שואפת לסיים את היום בשקיעה ובבית עם הילדים שלי ואם בכל זאת להתפנק אז סדנת בישול מקצועית תצליח לבטל אצלי כמעט כל יום עבודה.

ועכשיו שהמותג שלך גם באתר שלנו, מה היית בוחרת לעצמך?
שרשרת מטבע/ צלחות קרמיקה/ וטי שירט מודל בצבע אדמה של אנג׳לי

בלוגים נוספים שתאהבו:
9 שאלות עם דני פדרמן
צאי בחוץ // תמי בן שחר

איך הופכים חברים לרשת חיבורים? איך רשת הבטחון שלכם תביא לכם את הלקוחות הבאים שלכם? ואיך רשת החיבורים שלכם יכולה להגשים לכם את החלומות?

דקלה גולדשטיין מלמוד היא מומחית למיתוג וחיבורים בין אנשים ושותפה בחברת INSIDEOUT למיתוג פנים ארגוני, מנהלת-שותפה בקהילת מיתוג אישי WALK THE TALK ובעלים של המיזם החברתי "החברים של דקלה" - ארוחות שף שמחברות בין אנשים

דקלה מגיעה לקרינה לסדנא חד פעמית שתלמד אותנו להפוך לאנשים מחוברים

שלי גרוס - האישה והאגדה,
אני לא מכירה הרבה נשים שיש כזה קונצנזוס לגבי האהבה שלנו אליה.
היא בלוגרית, עיתונאית אופנה, סופרת, אמא לשני בנים וכבר אמרתי שכולנו אוהבות אותה...?
היא מחזיקה את הבלוג שאני באופן אישי הכי אוהבת, אני אוהבת את האוויר שיש בו, את התמונות ובעיקר את המילים.
מעט מילים עם כל כך הרבה כוונה שכאילו נכתבו רק עבורי.

7 שאלות עם שלי גרוס

זכרון הילדות הכי חזק שלך?
כשהייתי בת שלוש קיבלתי ליום ההולדת בובה שרציתי המון זמן. אני זוכרת שבטיולים לגינה אני ואמא שלי היינו עוצרות ליד חנות הצעצועים והייתי בוהה בה ולא מאמינה שקיים בעולם משהו מושלם כל כך. כשקיבלתי אותה ליום ההולדת מסבתא שלי, זו היתה מבחינתי הוכחה חד משמעית שיש אלוהים או שהיקום מקשיב, או איך שאתן לא רוצות לקרוא לזה. היום אני יודעת שאמא שלי אמרה לסבתא שלי מה לקנות, אבל כשחושבים על זה – זה בדיוק אותו הדבר.

אני עוקבת באדיקות אחרי התמונות ים שלך ושל משפחתך המקסימה :)
מה המחווה הכי רומנטית שעשו עבורך? או מה רומנטי בעינייך?
כשחושבים עלי, זה רומנטי בעיניי. בשנת הלימודים יריב מקפיץ את הילדים לבית הספר עם האוטו שלי, וכשהוא מחזיר אותו הוא חונה עם הפנים החוצה כדי שיהיה לי יותר קל לצאת. לא שקשה לי לצאת ברברס, אבל כשאני יורדת לחניה ורואה את האוטו חונה ככה, אני מרגישה אהובה.

כל מי שמכירה אותי יודעת שאני מאוד אוהבת שנשים אומרות בקול רם מה הן אוהבות בעצמן אז אני מעיזה לשאול, מה את הכי אוהבת בעצמך?
את איך שאני מסתכלת על העולם. אני בטוחה שזו התכונה שהכי מקלה עלי. אם התכוונת למשהו חיצוני, אני מרוצה מהכל. אין לי טענות לקלפים שקיבלתי.

אם לא היית עיתונאית, סופרת ובלוגרית במה היית עוסקת היום?
הייתי כותבת ומצלמת תחת כותרת אחרת. אפילו סתם בשביל הכיף.

בתקופה המטורפת שאנו חיים, כשאין אירועים וכולנו בעיקר מתכנסים בבית, מה לדעתך יהיה הטרנד הבא בעולם האופנה? או מה יהיה עם עולם האופנה?
אני חושבת שהתקופה הזו רק מזרזת את השינוי שממילא היה חייב לקרות: נלך לכיוון של פחות, לאט, מתחשב ומקומי.

הבית הוא מבצרך עוד לפני הקורונה:) האם יש אזור בבית שאת מטפחת יותר? ואם כן מהו?
הסלון והמטבח, שהם האיזורים שאנחנו מבלים בהם הכי הרבה זמן ושכל מי שנכנס לבית רואה (אני ממש מקווה שלא מסתתרת פה תובנה לחיים).

הבחירות שלי באתר:
צמיד לב
אוברול מונה
תחתונים של פלאפ
חולצת חיבוק
סנדלי חבל

בלוגים נוספים שתאהבו:
"בשנה הראשונה עם ילדים, זוגות נפרדים" // עדי שילון
לא התעוררתי כך // רתם איז'ק

פרידה מתל אביב
יום אחד, אני בת 22, וידיד שלי מתקשר אליי ואומר, תעלי על אוטובוס ותגיעי לירושלים. לא שאלתי. עליתי. הגעתי למשרד ברחוב הלל. הוא אומר לי, תגידי להם שאת עוסקת בזה כבר שנתיים בתל אביב. להגיד למי. ולמה. לא ענה. נתן לי מחברת ואמר לי, לכי תפיקי, כי יש לנו טקס הדלקת משואות בעוד חדשיים.
וככה, מבלי שהתכוונתי, הפקתי את הטקס הראשון בחיי. ואחר כך שוב, ואז עוד פעם.
החבר שלי באותה תקופה גר בירושלים, אז נו, עזבתי את תל אביב, הפקתי, נרשמתי לאוניברסיטה, לימדתי שיווק בבתי ספר, עברתי לגור עם החבר, לקחנו כלבה. באוגוסט אחי נפצע בלבנון. החיים, כמו שהכרתי אותם, כבר לא יחזרו להיות אותו דבר. הכלבה מתה במפתיע והלב שלי לא עומד בכל זה. נפרדתי מהחבר.
התחילה האינתיפאדה השנייה. ירושלים עם ריח של מוות. מסביב אומרים, תסיימי קודם את הלמודים, אבל אני כבר לא יכולתי. ברחתי חזרה לעירי היפה, תל אביב.

פרידה מהבית
עברתי להפקות אחרות. תערוכת אמנים, פרסומות, פרה פרודקשן, פוסט פרודקשן. קופירייטינג. כותבת לנשמה. משרדי הפקות שמנצלים. אין יום אין לילה. ומתי אהבה? אין. תמותי. עוברת לעבוד ביח"צ. מסעדות ושפים, בתור שורפת סלט מרגישה שהסתדרתי. ילדה טובה, לא בקרחנות. ומה עם אהבה? תל אביב הלבנה שלי עוטפת. מדי פעם מישהו. לפעמים מתייאשת.
מסיימת תוך כדי נסיעות את התואר וחושבת ללמוד משחק. וככה, מבלי שהתכוונתי, מוצאת את עצמי נרשמת ללימודי פסיכודרמה.
מסביב אומרים, מה קשור עכשיו, את עושה שיווק ואת עושה אותו טוב. בשביל מה כל ההרפתקאות האלו? ואני אומרת לעצמי, אבל למה אני צריכה לבחור? אני רוצה את הכל.
אחרי שלוש שנים אינטנסיביות, בשנה ג' מקדישה כל רגע להתמחות. אין זמן לעבוד. הכסף נגמר. בגיל 33 מתחילה לנדוד בין בתים של חברות, חוזרת קצת לאמא, שנת הצב שלי. הפחד הכי גדול שלי מתממש, אין לי קורת גג מעל הראש, אבל יש. בכל פעם, משהו נפתח, חבר שיוצא למילואים, חברים שנוסעים לירח דבש, חברה שמציעה לי את הספה, ככה נודדת בין בתים, חלקם בתל אביב, לא כולם, והעיר כאילו לא שלי, כי אין לי בה בית, אין זוגיות, אבל הבית נבנה בתוכי, ויודעת שעוד מעט משהו יקרה.

פרידה מהבדידות
דייטינג אנד דה סיטי. על כל תל אביב עברתי. פעמיים. כבר בת 34.
שוב הקולות ברקע. איך תמצאי מישהו בעיר החטאים? פה זה רק סטוצים. ואני אומרת לעצמי, שאם יוציאו אותי מתל אביב אני לא אמצא אף אחד, רק פה אוהבת אותי.
אחרי שנת הצב, מצאתי עבודה כיועצת שיווק בתחום הדיגיטל ובמקביל פתחתי את הקליניקה שלי. ביום שבו פרקתי את הארגז האחרון, פגשתי את המתולתל. הגיע לבליינדייט עם חולצת "זהו זה". אבל אני, עם הלב המשומש שלי, לא נפלתי בפח. אחרי כמה זמן, קלטתי שזה מתחיל להיות רציני. אבל רציני רציני כזה. החרדה תפסה מקום יפה באמצע הסלון של לבי, ולא זזה. ולמה שתזוז? הכי כייף בלב של דנה. מלא מקום רק לה ולי וזהו. זוגיות של שנים.
והוא, רגיש שהוא, גם אם לא נראה ככה, תפס אותי לשיחה. אמרתי לו, טוב שבאת, עכשיו לך. פה יש פחד. יש חרדה. יש ילדה קטנה ונטישה וכל מיני כולירות. לך. והוא הקשיב, ואמר לי רק משפט אחד, אני לא הולך. בבוקר ירדתי למטה לרכוב על האופניים שלי, שם מצאתי שלט "אני לא הולך", ולא הלך.

ואני, מבלי שהתכוונתי, מוצאת את עצמי מאוהבת עד מעל לעננים ומתחת לנמלים, מה שרק הגביר את החרדה, כמובן, אבל אני, נתתי בראש. רייקי, פסיכודרמה, פסיכולוג. הכל ניסיתי. אני עם השדים שלי רוצה להתמודד.
גרנו בדירה מתפרקת בדיזנגוף, אמרתי תראה, החיים די יפים. אופניים וקפה מיכל, ים ויוגה. מה עוד צריכים.
חתונה בכליף שביפו, שבר את הכוס. זהו זה ולא אחרת. וגלריות וחברים וכל התל אביב הזאת, עם הים שלה, והגלידות והלהזיע. אחח, את היחידה, אני נשבעת.
הבטן מתעגלת, עוברים לדירה של גדולים. גם יועצת שיווק וגם מנחת קבוצות פסיכודרמה. קליניקה, סדנאות בארגונים, עבודה בשלושה בתי כלא עם אסירים. אני מרגישה בבית בפעם הראשונה בחיים.

פרידה מהפרידה
ואז נולדה תמרה. וגם האמא שלה. שזה קטע קטע. ויותר משהשתאיתי על מה שהיא, הסתקרנתי להכיר את האמא הזאת שבי ועולה הרעיון לטייל בארה"ב, מתגלגל, נבדק. מקפלים פקלאות לשתי מזוודות, מעמיסים קטונת. עולים על מטוס. אלישיה קיז בפסקול שברקע ואנחנו על ניו יורק סטייט אוף מיינד. מה חשבנו לעצמנו? לא ידענו כלום.
ואנשים אומרים, וואו, איזה אומץ, איזה תעוזה. ואני אומרת, זה אומץ? לפתוח את הלב שלי ולתת לו להיכנס, זה היה אומץ.
רילוקיישן, או כמו שאנחנו קוראים לזה פה "רילו".
ברילו הכל מטלטל.
דבר לא מוכר. גשם גם בקיץ. חורף לקצוות.
מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה כי העיר הזאת היא באמת טו מאץ', ושישי בתל אביב נראה פתאום כמו זמזום רחוק. ואי אפשר להסביר את הזרות הזאת או את הזהות הזאת שחוטפת סטירה. ובלב חושבת, לכי תמצאי את עצמך, ככה בגיל 38 , מה ידענו? טוב שלא.
חולפים חדשיים, יומולדת ראשון שלי בתור אמא והאמא שלי מכינה עוגה בסקייפ, היא מכבה את הנר ואצלי הדמעות לא מפסיקות לזלוג, אני מבינה שככה זה יראה בעוד שנה, אם לא אעשה מעשה.
מצטרפת לקבוצה קטנה של אמהות. בדידותי במיטה היא שוכבת. מבלי שאדע או אבין, בונה לי קהילה של נשים, של אמהות, ואנחנו שם, ביחד, באי הלא מוכר הזה ואומרת, אף אחת לא תהיה בודדה כמו שהייתי אני, כשהגענו. והקהילה הזאת, מאמאנהטן, הופכת להיות הום אווי פרום הום וקורים בה דברים, שלא מאמינה, והלב מתרחב. יומולדת שני וריח של עוגת שוקולד, עם שני נרות עליה, ממלא את הבית ועשרות החברות החדשות שלי חוגגות איתנו.

התחברות לעצמי
בתור אחת, שלא אוהבת פרידות, בכל פעם שנפרדתי ממקום, מאנשים, ממשהו בי, משהו אחר נפתח שם.
מסתכלת אחורה על כל הפרידות ורואה שהן כמו פורטלים למיינד סט חדש, למקום שהוא אחר בתוכי. אמרו לי ואמרו לי, אז אמרו. שיאמרו. מי שבסוף חיה את החיים האלו, זו אני. מי שמתמודדת עם הרגשות שלי, זו אני. מי שמתפרנסת ממה שאוהבת, זו אני.
ורוצה לומר את זה לכל מי שפוגשות אותה המלים שלי, אבל עוצרת. אני לא רוצה להיות מאלו שאומרים מסביב, כי יותר חשוב בעיניי, שכל אשה תדע להתחבר לעצמה, להקשיב לקולות שלה, לגוף החכם והיודע שלה, ללב שהוא המצפן האמיתי, ותיפרד ממה שצריכה להיפרד ותתחבר למה שצריכה להתחבר בזמן ובקצב שמתאימים לה.
אצלי זה קרה יום אחד, באמצע מדיטציה של הקונדליני יוגה שלי, ראיתי לפתע את הדברים ברור, איך כל הדרך הזו שעברתי, מתנקזת לנקודה אחת מדויקת, שמביאה אותי לדבר הבא.
רואה איך שכל מה שאוהבת לעשות מקבל עכשיו צורה, השיווק, הפסיכודרמה, היוגה, הקהילה. ראיתי אותי מחברת בין רעיונות, מחברת בין אנשים, מחברת עסקים לקהילה וקהילה לעסקים.
והנה, הנה אני פורשת כנפיים, וניו יורק וקיץ וסופת גשמים לא קשורה, ולא אכפת לי, אני עפה.
הגשם יורד
כל טיפה זהב, הרגשתי.

בלוגים נוספים שתאהבו:
7 שאלות עם שלי גרוס
עשו בגדים לא אנשים // מאיה אפרתי אידלסון

ירדן דדי מרצה במחלקת עיצוב אופנה בויצ"ו חיפה ומתמחה בדנים, מגיעה לקרינה ללמד אותנו לצבוע את החולצה הקלאסית ולהפוך אותה לטרנד הבא בארון שלנו

אחרי חודשיים בין כותלי הבית, עם אישור רשמי ממשרד הבריאות לגדל עור יבש מסביב לציפורניים, הפאנל הבועט חוזר לקרינה לדון ברב המכר הפמיניסטי המכונן של נעמי וולף, שטענה שכל הטיפוח הזה משאיר אותנו יפות יפות ומדוכאות מדוכאות.

איך הפך הגוף שלנו לכלא החדש, מה המחיר שמשלמות נשים שמורדות בקוסמטיקאית והאם טיפול בשורש הבעיה דורש בהכרח ויתור על שורשים במספרה?

רותם איזק, ליסה פרץ, נעה רוטמן ונורית גפן על שחרור נשי אמיתי, בסגר ומחוצה לו. 

אמא שלי חברת קהילה בבית-כנסת ברמת-חן. לפני כמה שנים, היא ביקשה, שאביא את הנכדים לאיזו פעילות שעשו בבית-הכנסת לכבוד החגים. הלכתי בחוסר חשק מוחלט. הייתי עייפה וממש לא היה לי כוח לתזז לרמת לגן, ומה קשורה אלי עכשיו פעילות בבית-הכנסת- מה לי ולזה? בסופו של דבר הלכתי, כדי לשמח את אמא שלי. יצא שהילדים נהנו טילים, מההפעלה ומהזמן עם סבתא, ויצא שגם אני נהנתי בטירוף, כי התחלתי לקשקש עם אישה שלא הכרתי, שהאנרגיה שלה היתה לא הגיונית בכלל. חשבתי שאם אשלוף את הסלולרי מהתיק, ופשוט אניח אותו לידה, הוא לבטח יטען. גם היא באה לשם בגלל הפעילות לילדים, והחיבור בינינו היה מיידי. היא שמעה ממני שאני מעצבת וכותבת, ואני שמעתי ממנה על "קרינה". העייפות שלי, וחוסר החשק להיות שם בבית-הכנסת, התפוגגו להם, כי זה מה שמפגשים בינאישיים עם אנשים "מרימים" עושים לנו.

צאי לאירועי נשים (או לכל מקום אחר, שבו תכירי אנשים מעוררי השראה)-

 הפעם השנייה שפגשתי את קרין היתה באירוע עצמאיות בקרינה, עם פאנל נשים היסטרי שהיא אירגנה. היה לי אז סטודיו לעיצוב ברמה"ש, ועל אף שהפאנל לא עסק בהכרח בנושאים שהיו על סדר היום של הסטודיו, הלכתי לקבל השראה. ידעתי שיהיו בו נשים עצמאיות נוספות שידברו על התשוקות שלהן, על חריצות, אמונה, תעוזה, חלומות, אתגרים, כשלונות, שיתופי פעולה ומתודולוגיות עסקיות. ידעתי שאם קרין מרימה אירוע, הוא יהיה מושקע ומדויק, ובנוסף יהיו גם סטייל, אוכל מעולה ופינוקים. היה כייף, היה מחכים, היה מתדלק ומאז כבר הייתי בכמה הרצאות מעיפות בלורית, בתצוגות אופנה של נשים שאינן דוגמניות, באירועי התרמה חשובים לקהילה ועוד כל מיני. היו גם אירועים שממש רציתי להגיע אליהם, ופיספסתי, וכמה שמחתי לשמוע מקרין שחלק מההרצאות יעלו בדיגיטל, כי אם יש משהו שהקורונה לימדה אותנו, זה שלגמרי אפשר לתקשר, ללמוד ולהתרגש דרך האינטרנט, גם אם אי אפשר "לצאת בחוץ" פיזית.

צאי גם אם היעד רחוק (ואל תשכחי להלהיב חברות שיצטרפו, כדי שלא תוכלי להבריז)-

בחלוף השנים, יצאנו מהארץ לברוקלין, וקרין מודיעה לי שהיא מארגנת יריד מעצבים OUR STORY בטנפליי בניו ג'רזי, לכבוד יום העצמאות ה-70 של ישראל, ושיהיה בו פאנל מעניין של נשים שעשו רילוקשיין ויספרו על החוויות שלהן. כשקרין על הקו, הכל נשמע משכנע וסוחף, ובזמן שאצלה האנרגיה נשארת גבוהה (גם אם העולם נמצא בתרדמת), אצלי, הרעיון שנשמע מעולה בטלפון, הרגיש פתאום הרבה פחות סקסי כשהגיע לגרד את עצמי מהספה ולאסוף את מירי, חברה שלי מהעיר, ולהצפין לניו-ג'רזי. זה היה אחרי סופ"ש של מרתון רביצה בפיג'מה ובהייה בנוף מבחירה, כשקורונה היתה רק בירה, וממש לא יכולתי לדמיין את עצמי מתלבשת, נכנסת לרכב, לנסיעה של כמעט שעתיים כולל פקקים, ותירצתי לעצמי ש"את המעצבים הישראלים שאני חולה עליהם, אוכל לפגוש בביקור הבא בארץ". כבדות, כבדות, אבל בכל זאת כבר קבעתי עם מירי ועם עוד חברות שגרות בניו-ג'רזי, ובכל זאת עיצוב, ובכל זאת ישראל, ועצמאות וקרחנה וקרין, ויאללה, התנעתי.

מימין: מירי ואני מרותקות לפאנל בOUR STORY בניו ג'רזי, משמאל: שזירת פרחים בשיער באירוע נשים ב"קרינה" 

צאי כי בטוח יקרו דברים לא צפויים-

מה ומי שהיו שם זה פוסט חפירות שלם בפני עצמו. מה שרציתי לספר לכן הוא שמנחת הפאנל, ביקשה מהמשתתפות, לתת טיפ לנשים ברילוקיישן. שפית עינב גפן, אחת המשתתפות בפאנל, סיפרה שהגיעה לרילוקיישן עם חלום להיות שפית במסעדה משלה במנהטן ו"התגלגלה" להיות השפית הראשית של יוניליבר בצפון אמריקה (בקטנה יענו). הטיפ שלה היה "להיות כל הזמן עם ראש פתוח וגמישות מחשבתית", כי בארה"ב האפשרויות הן רבות, ואין לדעת מה תהיה ההרפתקאה הבאה. לא יודעת למה, המסר הזה נחקק לי בזיכרון. באופן הכי מפתיע והכי לא צפוי, מה שנקרא- אאוט אוף דה בלו, כשנה לאחר מכן, הוזמנתי להיות מעצבת פנים של בניין קונספט חדש במיאמי. הפוקוס שלי בשנים האחרונות, היה בכלל עיצוב מוצר, ובחיים לא עיצבתי בניין רב קומות, ואיך ניגשים לפרוייקט כזה? זכרתי את המסר ההוא של גמישות מחשבתית וראש פתוח ואיכשהו זה קרה, ובעקבות זה גם פיתחנו אפליקציה לבניינים, ובעקבות זה פרוייקט למתחם שלם באוהיו, המבוסס על הפרוייקט במיאמי, ו... אני מזכירה לכן, הכל התחיל במפגש אקראי בבית-כנסת ברמת-חן, כן?

הדמיה לפרוייקט UNI של N.R INVESTMENTS במיאמי, בו עבדתי כמעצבת ראשית בשיתוף ZYSCOVICH ARCHITECTS

צאי לקפה, אולי יש שם אחלה אפוגטו, ותכירי עוד אנשים מעניינים?-

אחרי שלוש שנים בברוקלין, עברנו לניו-ג'רזי, מרחק יריקה מהיכן שהתקיים אז היריד שקרין ארגנה, ובאחד הביקורים האחרונים שלה כאן, כשהיא עסוקה בלבשל לנו את האירוע הבא בניו יורק (שנדחה קצת בגלל הקורונה), קבענו להיפגש בסטארבאקס. אנחנו יושבות שם, בפרבר אמריקאי חצי מנומנם, ופתאום נכנס מישהו שקרין מכירה שהוא כמו בן משפחה שלה, ואז מצטרפת עוד חברה שגרה בסביבה, וקרין מגלה שלסטארבאקס המקומי יש אפוגטו מעולה, ואני תוך כדי מכירה עוד אנשים, שמכירים אנשים, ומספרת לקרין על אנשים ומקומות שיכולים להתאים להפקה הבאה, כי ככה זה כשיוצאים בחוץ, וככה זה ישראלים- חבר מביא חבר, וככה זה כשמחליפים אינפורמציה, וברור לי שיקרו עוד דברים מעניינים כתוצאה מהמפגשים האלה. "אסטרטגיית היציאה" הזאת כבר הוכיחה את עצמה, לא?

כלים וטפט מקולקציית "מזל" בעיצוב תמי בן-שחר

"צאי בחוץ" סתם לשוטט ואם צריך- כנסי. בכל מקרה, עדיפה "קרינה" על "קורונה"!

ועכשיו עדיין "קורונה", ובחודשיים האחרונים, הבפנים היה יותר דומיננטי מן החוץ, והבחוץ שלנו גם ככה משתנה משבוע לשבוע- פעם הסגר מוחלט, פעם רדיוס 100 מטר, פעם 500 מטר. אני אחת שממש אוהבת לשוטט, בין אם בסביבה אורבנית ובין אם בטבע, כי פוגשים אנשים, וחפצים, ורעיונות, וצמחים, ונופים וחיות, אבל מסתבר שגם שיטוטים ברדיוס הקרוב, כשהכל סגור, מביאים איתם הקלה ושמחה. והכי, הכי, המקומות שאף פעם לא מוגבלים בשיטוט הם הראש והדמיון. בארץ כבר הקלו את ההגבלות באופן משמעותי, ובג'רזי עדיין לא, ואני כותבת את הפוסט הזה לפני טיסה לארץ, כדי לבקר את אמא שלי. צפוי לי בידוד למשך שבועיים בטרם נוכל להיפגש. תכלס, היית מתה שתבקש ממני לבוא איתה עכשיו לבית הכנסת שלה. עם זאת, הקורונה, וההסגרים, וההתכנסות פנימה, הביאו איתם את היתרונות שלהם, כי האמת היא, שאני לא מסוגלת להיות כל הזמן בחוץ, וההתכנסות, מביאה איתה תובנות, צמיחה ושקט מבורך. אבל אתוודה ואומר שלא יהיה לי אכפת לקפוץ ל"קרינה" לראות מה חדש. היא במרחק חמש דקות נסיעה מאמא שלי. שבועיים בפנים, ואני יוצאת בחוץ!

בלוגים נוספים שתאהבו:
לא התעוררתי כך // רתם איז'ק
עשו בגדים לא אנשים // מאיה אפרתי אידלסון

השבועות האלה בבידוד - עם פעוט אנרגטי שאוהב, מתברר, לצייר על ארונות קיר, ועם דד ליינים שלמזלי לא הושפעו מהמגפה - לא השאירו מקום להתעסקות בשיער סורר או בציפורניים במרקם סקוטש ברייט. את שגרת הטיפוח המתישה תפסה הזנחה באישור משרד הבריאות, ועמה החל להתגנב גם שקט נפשי. כמה זמן מתפנה לנו, הנשים, כששגרת הטיפוח יוצאת לחל״ת; פתאום אפשר לחיות בסבבה עם הטבע, הגנטיקה והצמיחה ההפוכה, משל היינו, ובכן, גברים.

זה גרם לי לחזור שוב ל״מיתוס היופי״ - רב המכר המכונן של נעמי וולף, שהפך בשנות התשעים למניפסט הפמיניסטי החשוב של התקופה, לצד התעוררות שוק הפרסום והמדיה ועמם גם דרישות גופניות נוקשות מנשים. על פי וולף, ה״יופי״ הוא תוצר של הבניה חברתית שנקבעה על ידי הפטריארכיה במטרה להמשיך ולקיים את שלטונה. ״ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר״ טענה וולף בהקדמה לספר; ״במהלך העשור האחרון, חדרו נשים למוקדי הכוח; באותו הזמן, מקרים של הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר...פורנוגרפיה נעשתה לתחום המדיה המוביל, יותר מסרטים ותקליטים לא-פורנוגרפיים גם יחד, ושלושים ושלושה אלף נשים אמריקניות אמרו לחוקרים כי הן היו מעדיפות להשיל ממשקלן בין 4.5 ל-7.5 קילוגרמים יותר מכל דבר אחר. ליותר נשים יש יותר כסף, כוח, שליטה והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של כיצד אנו מרגישות בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו, שלא היו משוחררות״.

ובמילים פשוטות: אם בשנות החמישים נשים היו מוגבלות לכותלי הבית, הרי שבעשורים האחרונים, כשנשים כבר עושות דברים הרבה יותר מופלאים מפאי לימון, גופנו הוא הכלא החדש. הוא כמעט אף פעם לא עומד בסטנדרטים הנוקשים; תמיד יכול להיות קצת יותר חטוב, קצת פחות עגלגל, קצת יותר צעיר. אנחנו מורטות, צובעות, מזיעות, מחליקות, מזריקות ומותחות, בתקווה לחוש קצת יותר בנוח בעורנו, בעוד גברים מסתובבים במלוא הדרם ושעירותם. גם עליהם מופעלים לחצים הקשורים למראה החיצוני, אך הם קטנים לאין שיעור מהמכבש החברתי המופעל עלינו. תעשיית היופי והקוסמטיקה עדיין מושתתת על חוסר הביטחון וחוסר שביעות הרצון של נשים מעצמן ומגופן, ויתכן וגם אחרי הקורונה הזו היא תחזור להתעשר על חשבוננו.

בשונה מכל מני פוסטים שראיתי בשבועות האחרונים, אני לא חושבת שהקורונה היא מתנה. אך דבר אחד היא כן עשתה: היא הוציאה את הבולשיט לחופשה, וגרמה לנו לשחרר, בלית ברירה, הרגלים ישנים. בעולם החדש והמוזר, זה שכולל מסכות, חשדנות וחיבה יתרה לסבון, יש מקום לשינוי תודעתי וחברתי. לא בטוח שנהפוך לאנשים טובים יותר, לא בטוח שנמשיך לאפות חלות ולהעלות אותן לרשת, וממש לא בטוח שנסתובב ברחובות עם שורשים לבנים ועם ציפורניים שיכולות להשיג לנו תפקיד ראשי בסרט ההמשך לפארק היורה. אבל אולי כל אחת תשנה משהו קטן באיך שהיא תופסת את העולם, את עצמה. אולי נשחרר קצת את ההשתעבדות לדימויי היופי, או לפחות ניתן להם לשרת אותנו במקום שאנחנו נשרת אותם. נטפח את מה שבא לנו, וכמה שבא לנו, ורק אם בא לנו, ולא נפחד מהגוף הזה, הפראי, היפה, המשתנה תדיר. רק כך, על פי וולף, נוכל להיות חופשיות באמת. בסגר, ומחוצה לו.

בלוגים נוספים שתאהבו:
7 שאלות עם שלי גרוס
"בשנה הראשונה עם ילדים, זוגות נפרדים" // עדי שילון

ככה, פתע פתאם, הגיחה השורה הזו משירו של רפי פרסקי בראשי, בעודי מתקלחת.
עצרתי לרגע. ״כמה פעמים, תמר?״
התשובה שלי הדהימה גם אותי.
אפס פעמים ספרתי עד 10 ושום דבר לא קרה.
אמנם יש לי בעיה בכל הקשור למספרים.
בשיעור חשבון הראשון בו שמעתי שאחד ועוד אחד זה תמיד שניים, שבתי הביתה מתייפחת
״למה זה לא יכול להיות בכל פעם תוצאה אחרת?״ שאלתי את אימי, שכנראה הבינה באותו רגע
את גודל הבעיה.
אבל לספור עד 10, באופן כללי, אני כבר יודעת.
אבל התובנה שלי היתה שתמיד עצרתי בחמש וגרמתי לכך שמשהו מהר מהר כן יקרה.
כל כך פחדתי להגיע ל 10 ושאז, מה אז? מה טומן בחובו ה״שום דבר לא קרה״ המפחיד הזה?
51 שנות חיים של אשה אחת שלא היתה אמיצה מעולם לספור עד 10.

ונתחיל מהתחלה לפי סדר עדיפויות:
שמי תמר.
אני אמא של איתמר  בן ה 18‪.‬5.
אני בת של חוה ודני החמודים שנושקים ל90.
25 שנה צילמתי אופנה. לפעמים עברתי לאמנות, ואז מיד חזרתי לאופנה.
אני אוהבת בגדים, במיוחד צבעוניים מאד מאד מאד. לדעתי הם מכסים ביישנות ועצבות.
גיליתי שאני לא אוהבת את שמגיע עם תעשיית האופנה ושתופעות הלוואי נהיו כבדות מתחושת הכיף.
אז החלטתי להשאר רק בעולם האמנות. ולא להביט לאחור.
אני מאמינה בלומר את שעל, מתחת ובתוך ליבי. לעיתים, זו צרה צרורה.
אני מחזיקה מעצמי אמיצה. אבל לאחרונה לומדת שמותר גם לפחד ולהודות בזה.
אני הכי מאמינה באהבה וחושבת שהיא נס שנלחמים עליו. גם צרה לא קטנה.
וכך, לאורך חיי, הייתי במסע של אהבה. 

בארבעת השנים הארונות יצרתי 3 סדרות שכולן היו קשורות בתהליכים שחוויתי באהבה.

הראשונה: ״the teardrop״.
5 נשים יפות ועצמתיות, ליפסטיק אדום. ודמעה. 
זה היה בעצם פורטרט עצמי: גם בימים הכי כואבים בחיי, גם כשהלב היה מתרסק לאלפי רסיסים מהדהדים,
הייתי מורחת ליפסטיק אדום ויוצאת לעולם.

השניה: ״open hearts״.
ארטישוק חצוי לשניים בכפות ידיה הענוגות של קיאן.
הארטישוק היה מצב הצבירה של הלב שלי. תמיד.
פתוח. נחבל. אוהב. מחלים. וחוזר חלילה. אבל תמיד, תמיד פתוח.

השלישית: ״the trust״.
תום יושבת ביער כשבידיה ארנב לבן. הוא סומך עליה וגם היא עליו. הם מוגנים.
זה היה בעצם המקום אלו תמיד ייחלתי: לסמוך, להרגיש בטוחה ומוגנת.
אז, הבוקר. במקלחת. כשהשיר הזה התנגן לו, משום מקום בראש שלי, הבנתי.

20 ימים שאני בבית. לבד.

מהרגע שהסתבר שהקורונה באמת מדבקת ושהמבוגרים הם בחזית, הבנתי שאין לי ברירה,
ובכדי לשמור על הוריי כשאני מביאה להם אוכל שאני מבשלת, עלי להגן על עצמי בכדי להגן עליהם.
וכך, מצאתי את עצמי בבידוד, מבודדת, בודדה.
בתחילה, התעוררתי מבוהלת בבקרים. מבוהלת זה רגוע יחסית למבוהלת שהייתי.
הבית ריק. שקט. דממה. אין הולך ואין בא. אין. כלום.
בימים הללו, ממש לא מזמן ומבלי להבין זאת בכלל, התחלתי לראשונה בחיי
במערכת היחסים הרצינית שלי עם עצמי.
לראשונה בחיי הייתי השותפה לדירה של עצמי.
שלום תמר. אמאלה. מי את?

זה היה מעבר כל כך קיצוני ממה שאני מכירה עד שבקושי נשמתי.
ואז, ניסיתי בכל פעם, לעשות את מה שתמיד עשיתי:
ספרתי רק עד 5. והתחלתי לעשות. לא משנה מה, לעשות. ולעשות.
לברוח מהלא נודע. להעלים את האי וודאות. לסלק את החרדות.
לעשות. לעשות. למלא את החלל.
ושוב, לספור עד חמש. לעשות. לעשות. רק שלא לא יקרה ״שום דבר״.
אבל אז, לאט לאט, ככל שהימים חולפים, הבדידות הופכת פשוט ללבד והבידוד הפך להזדמנות.
ונזכרתי, איך כל הרעיון מאחורי התערוכה שלי ״a room of my own״ היה בדיוק זה:
להיות לבד בחדר שלי, בו יש עולם ומלואו. וגם אותי יש בו.

וכך הבוקר, במקלחת, שרתי ״כמה פעמים ספרת עד 10 ושום דבר לא קרה״
ואז ספרתי עד 5.

ואז עד 7.

ואז 8.

ואז עד

10

ואז

שום דבר לא קרה.

ולראשונה, באיחור של איזה מאה עשורים, הבנתי שזה ממש בסדר.

Tamar Karavan, open hearts

תמונה מימין: Tamar Karavan, the trust
תמונה משמאל: tamar karavan, the tear drop

בלוגים נוספים שתאהבו:
עופי מפה // דנה סיני
צאי בחוץ // תמי בן שחר

במפגש אישי, מלא רגש והומור ובליווי תמונות וקטעי וידיאו, מספרת יערה קידר על דרכה האישית: על תוכניות ועל הפתעות שבדרך, על חוסר ודאות והגילוי, על כשלון והצלחה, על טעויות שהתבררו כדבר הנכון ביותר- ועל הדרך הארוכה להרגיש בבית

הגיע הרגע להרגיש יפות ובטוחות בעצמנו עם האיפור הנכון והמדוייק

אני זוכרת שעמדתי שם עם שמלת מקסי צהובה ועליונית טול תואמת, אותם עיצבה המעצבת הישראלית שחר אבנט, אותה אחת שמזוהה כמי שהלבישה את ביונסה הכי הרבה פעמים, והרגשתי כמו סוג של ביונסה מקומית. אנשים באו והלכו והרגשתי כמו באיזה ספיד דייט ארוך ומייגע שאין לי שום רצון בו, כי מה רע בלהיות לבד בחיים האלה, רק יותר זמן בשבילי לקרוא את כל הספרים שאי פעם קניתי ושוכבים בספרייה שלי, אבל הייתי מרוצה מהרגעים שבין לבין שיחות החולין שם במסיבה, עת יכולתי להתרכז בכך שאני עומדת במרכז המקום הזה עם השמלה הנפלאה שלי ונראית כמו מיליון דולר. בדיעבד סיפרתי לאנשים שזאת בעצם הייתה מסיבה לכבוד השמלה החדשה שלי, שפשוט הייתה כל כך יפה עליי ורציתי שכמה שיותר אנשים ייהנו מהמראה הנהדר הזה ואז כל הסיפור הזה היה נראה לי כבר הרבה יותר הגיוני כשהוא אסוף בראש, כי מה קשור שאני אעשה לעצמי מסיבת יום הולדת.

לכל פריט בארון שלי יש סיפור. העליונית קטיפה השחורה בגזרת ביצה של ה"מוסלין בראדרס" נקנתה לטובת טקס פרסי האופנה שהיה במוזיאון חולון בזמנו, עת הלכתי לצד הסמנכלית שהייתה לצידי דאז במשרד והרגשתי ממש יפה ואפילו אחד הצלמים המובילים בתעשייה השקיע בי כמה צילומים יפים בתקופה שלא כולם היו מצלמים כל הזמן, את האוברול ג'ינס של "צ'יפ מאנדיי" שקניתי בסטודיו "קרינה" בכפר אז"ר תמיד אחבר לטיול המשפחתי המושלם שעשינו למדבר כשאיתמר לבש את פיג'מת הסטאר וורס שלו ואני לבשתי את האוברול שלי וליטפנו גמלים ולמות, את שמלת המיני בגווני הסגול-כחול-ורוד של המעצבת הבריטית ויויאן ווסטווד שקניתי בבוטיק תל אביב שלימים נסגר לבשתי פעם אחת ליציאה תל אביבית שגרתית לא מאוד מרשימה והרגשתי שאני לגמרי OVER DRESEED וגם אלוהים יודע מה חשבתי כשקניתי שמלת מיני, פריט שאני מתנגדת לו בבסיס לא משנה מה מבנה הגוף שלך כי הוא צעקני למות אבל ווסטווד עיצבה ובגדול זה יכול להמשיך למעשה עד פרישתי לפנסיה, קולב אחר קולב סיפור ועוד סיפור.

כשהתבגרתי החלפתי את בגדי הרשתות חסרי האופי ואת הסגנון ה"פונקציונלי" בקו מעוצב ויצירתי יותר, שאפתי להגיע לבתי סטודיו וחנויות פרטיות של מעצבים מקומיים וגם להכיר אותם ואת הסיפור שמאחורי הקולקציות והפריטים שלהם, כמו אמנים שאני מעריכה, ככה אני רואה גם אותם בשנים האחרונות.

לא תמיד אהבתי אופנה, אבל ברגע שגיליתי את הכוח שלה, הבנתי שמצאתי לעצמי את השריון שלי. אני פותחת את ארון הבגדים ובוחרת מי אני רוצה להיות היום, או מי לא. בגדים נותנים לי בטחון, אני עוברת ליד מראה, נעמדת מולה וצוברת עוצמה מתוך איך שהתלבשתי, השילובים שעשיתי ומרגישה שאין מישהו שיכול "להרים" לי באופן שבגדים עושים, הבגדים שכל הזמן עליי, בכל מבט אל המראה יראו לי כמה נהדרת אני נראית וזה כל מה שאני צריכה כדי להרגיש שהכל אפשרי.

נוצר בשנת 2016  ע"י קרין לאופר דיין ובדצמבר האחרון התקיים היריד השביעי

היריד מבוסס על התפישה שמלווה את קרין והיא שחווית קניה איכותית חייבת לכלול בתוכה תוכן וערך מוסף ולכן יריד About Us הוא יריד שמאגד בתוכו אופנה ועיצוב משובחים , אוכל עשיר, מוזיקה נעימה ובר מגוון
על מנת לספק לקונה חווית קניה מושלמת.

יריד חורף דצמבר 2019

היריד הגיע לראשונה לתל אביב במהדורת חורף ייחודית והתקיים במתחם האירועים "אביגדור" בין התאריכים 12/12-14/12.

ביריד הושקו כל הקולקציות החדשות לחורף 2020 של מותגים ייחודים שנבחרו בקפידה תוך שימוש דגש על תמהיל מדויק בין מעצבים צעירים ומבטיחים למעצבים וותיקים ונחשבים מתחומי עיצוב הבית, אופנה, ילדים, תכשיטים תיקים ואקססוריז כשהמשותף לכולם ייצור כחול לבן.

היריד נפתח עם תצוגת אופנה ייחודית בשם EXPECT THE UNEXPECTED 

בחסות CAMPARI שרווחיה נתרמו לפרויקט "חמניות"- פרויקט תמיכה חברתית ורגשית ליתומים.

בתצוגה דיגמנו לקוחות ותיקות של היריד ומובילי דעת קהל שנרתמו למטרה בניהם, גילה אלמגור, סתיו שפיר, נסטיה ליסנסקי, רינה שביט, אוריאל יקוטיאל, רות אלבז, השף ארז קומרובסקי שאחראי על התפריט של האירוע ועוד נשים נפלאות ומרגשות.

בין המעצבים שהשתתפו - שחר אבנט, מיכל מנגיסטו ממותג AKAL , מותג הצעיפים של טלי דרורי, אוננוקו, הפסלים של בודהה, נעלי הבית של קוליג'יאן, הנרות והריחות של פושייה, התכשיטים של סטודיו OH וקלדרונה ועוד..

בנוסף לכל חגיגת העיצוב ביריד, תפריט האוכל היה של ארז קומרובסקי וחנן עזרן. ובר מיוחד שהציע קוקטיילים על טהרת המשקה CAMPARI.

נוצר בשנת 2016  ע"י קרין לאופר דיין ובדצמבר האחרון התקיים היריד השביעי

היריד מבוסס על התפישה שמלווה את קרין והיא שחווית קניה איכותית חייבת לכלול בתוכה תוכן וערך מוסף ולכן יריד About Us הוא יריד שמאגד בתוכו אופנה ועיצוב משובחים , אוכל עשיר, מוזיקה נעימה ובר מגוון
על מנת לספק לקונה חווית קניה מושלמת.

נוצר בשנת 2016  ע"י קרין לאופר דיין ובדצמבר האחרון התקיים היריד השביעי

היריד מבוסס על התפישה שמלווה את קרין והיא שחווית קניה איכותית חייבת לכלול בתוכה תוכן וערך מוסף ולכן יריד About Us הוא יריד שמאגד בתוכו אופנה ועיצוב משובחים , אוכל עשיר, מוזיקה נעימה ובר מגוון
על מנת לספק לקונה חווית קניה מושלמת.

נוצר בשנת 2016  ע"י קרין לאופר דיין ובדצמבר האחרון התקיים היריד השביעי

היריד מבוסס על התפישה שמלווה את קרין והיא שחווית קניה איכותית חייבת לכלול בתוכה תוכן וערך מוסף ולכן יריד About Us הוא יריד שמאגד בתוכו אופנה ועיצוב משובחים , אוכל עשיר, מוזיקה נעימה ובר מגוון
על מנת לספק לקונה חווית קניה מושלמת.

נוצר בשנת 2016  ע"י קרין לאופר דיין ובדצמבר האחרון התקיים היריד השביעי

היריד מבוסס על התפישה שמלווה את קרין והיא שחווית קניה איכותית חייבת לכלול בתוכה תוכן וערך מוסף ולכן יריד About Us הוא יריד שמאגד בתוכו אופנה ועיצוב משובחים , אוכל עשיר, מוזיקה נעימה ובר מגוון
על מנת לספק לקונה חווית קניה מושלמת.

נוצר בשנת 2016  ע"י קרין לאופר דיין ובדצמבר האחרון התקיים היריד השביעי

היריד מבוסס על התפישה שמלווה את קרין והיא שחווית קניה איכותית חייבת לכלול בתוכה תוכן וערך מוסף ולכן יריד About Us הוא יריד שמאגד בתוכו אופנה ועיצוב משובחים , אוכל עשיר, מוזיקה נעימה ובר מגוון
על מנת לספק לקונה חווית קניה מושלמת.

נוצר בשנת 2016  ע"י קרין לאופר דיין ובדצמבר האחרון התקיים היריד השביעי

היריד מבוסס על התפישה שמלווה את קרין והיא שחווית קניה איכותית חייבת לכלול בתוכה תוכן וערך מוסף ולכן יריד About Us הוא יריד שמאגד בתוכו אופנה ועיצוב משובחים , אוכל עשיר, מוזיקה נעימה ובר מגוון
על מנת לספק לקונה חווית קניה מושלמת.

בישראל ישנם מעצבים מוכשרים ובעלי קול ייחודי שרק מחכים להזדמנות "לצאת" החוצה ולקבל חשיפה בינלאומית אך אין להם את האפשרות להשתתף בשבוע האופנה או לשלם מאות אלפי שקלים למכירות/חדרי מכירה בחו"ל ולכן ראיתי בחגיגות 70 שנה לישראל כהזדמנות נפלאה לתת למעצבים שלנו מקום וחשיפה וכך לרגל חגיגות 70 שנה למדינת ישראל 15 מעצבים ישראלים טסו במיוחד מישראל  להציג את הקולקציות שלהם בארה"ב.

בין המעצבים שהגיעו ליריד היו - עדי יאיר, מעצבת אופנה, Mayaya עיצוב בגדי ילדים ונוער

אמילי , מעצבת תיקי עור, טו טון , לבידו ועוד מעצבים מוכשרים ומרגשים.

האירוע התרחש בשיתוף פעולה עם ה JCC, טנפליי ניו ג'רזי ובמשך 3 ימים 20/4-22/4 חגגנו עיצוב כחול לבן.

היריד נפתח עם פאנל בנושא "רילוקיישן , 4 סיפורי השראה."

בפאנל השתתפו 4 נשים ישראליות, שהגיעו לארה"ב ,המציאו את עצמן מחדש והצליחו בענק.

דנה סיני - בונת קהילות "MamaManhattan" ו "ועד הורים". ומנחת הפאנל

עינב גפן - שפית ראשית בענקית המזון "יוניליוור"

חן אנני דודקביץ - בעלת הבלוג המצליח "באמאשלי"

שרון רמר אלגר - מנהלת פורטפוליו לקוחות בלאומי ארה"ב

OUR STORY יריד המעצבים הישראלי הראשון בניו ג'רזי

בישראל ישנם מעצבים מוכשרים ובעלי קול ייחודי שרק מחכים להזדמנות "לצאת" החוצה ולקבל חשיפה בינלאומית אך אין להם את האפשרות להשתתף בשבוע האופנה או לשלם מאות אלפי שקלים למכירות/חדרי מכירה בחו"ל ולכן ראיתי בחגיגות 70 שנה לישראל כהזדמנות נפלאה לתת למעצבים שלנו מקום וחשיפה וכך לרגל חגיגות 70 שנה למדינת ישראל 15 מעצבים ישראלים טסו במיוחד מישראל  להציג את הקולקציות שלהם בארה"ב.

בין המעצבים שהגיעו ליריד היו - עדי יאיר, מעצבת אופנה, Mayaya עיצוב בגדי ילדים ונוער

אמילי , מעצבת תיקי עור, טו טון , לבידו ועוד מעצבים מוכשרים ומרגשים.

האירוע התרחש בשיתוף פעולה עם ה JCC, טנפליי ניו ג'רזי ובמשך 3 ימים 20/4-22/4 חגגנו עיצוב כחול לבן.

היריד נפתח עם פאנל בנושא "רילוקיישן , 4 סיפורי השראה."

בפאנל השתתפו 4 נשים ישראליות, שהגיעו לארה"ב ,המציאו את עצמן מחדש והצליחו בענק.

דנה סיני - בונת קהילות "MamaManhattan" ו "ועד הורים". ומנחת הפאנל

עינב גפן - שפית ראשית בענקית המזון "יוניליוור"

חן אנני דודקביץ - בעלת הבלוג המצליח "באמאשלי"

שרון רמר אלגר - מנהלת פורטפוליו לקוחות בלאומי ארה"ב

איך מגדילים כניסות לסטורי? איזה אפליקציות משדרגות את הסטורי? מהם הפיצ'רים הנסתרים באפליקציה?

תמר גוז'נסקי, צלמת, יועצת ובונה אסטרטגיות תוכן ויזואליות לעסקים, מגיעה לקרינה לספר לנו כל מה שלא ידענו על הסטורי שלנו

"המסע שלנו התחיל בשנים של דאגה והתמודדויות סביב הפרעת הקשב של ינון והמשיך לתהליך של חיבור וצמיחה של קריירה אומנותית.
הרגישות שלו שנראתה לאחרים כחולשה הפכה להיות התכונה העוצמתית שלו והוא מצא דרך לבטא אותה".

איך מתנתקים מכל הרעשים מסביב ומתחברים לניצוץ שבנו?
איך הופכים תסכול למוטיבציה?
איך מחברים את הילדים שלנו לניצוץ שלהם?

כנרת גלאון, יזמית ומחברת הספר "הניצוץ שבי" מגיעה לקרינה לשתף אותנו במסע המופלא שלה ושל ינון.

איך מייצרים זהות תקשורתית ואישית בעידן שבו המציאות מתווכת על ידי פילטרים, יחסי ציבור ואנשי קריאטייב? עד כמה הרייטינג מעצב את תפיסת המציאות שלנו? ומי משפיעה יותר על דעת הקהל: אנה וינטור או קים קרדשיאן? 4 נשות תקשורת מגיעות לקרינה כדי לדבר על הגבול הדק שבין אוטנטיות לעבודה בעיניים.

רתם איז'ק, כתבת מגזין סוף השבוע של מאקו ומראיינת בתכנית "אנשים", קשת 12

שלי גרוס, סופרת ("החיים ומה שלבשתי"), עיתונאית אופנה, בולגרית ומתרגמת

עדי עוז, עורכת ראשית מגזין "את"

צליל הופמן, עורכת התרבות של "מאקו" ומגישה ב"רדיו תל אביב"

רתם איז'ק, בת 33, כשהיא לא אמא של ברי היא עיתונאית ואשת תקשורת

עינת ארליך, בת 50, כשהיא לא אמא של ליבי ומיה היא מנחת טלוויזיה ושורדת בעונת ה-V.I.P שמשודרת בימים אלה ב"רשת"

עדי רונן, בת 34, כשהיא לא אמא של אדם וים היא הקימה את אתר האופנה "ADIKA" וכעת היזמית מאחורי "IT MOMZ" (הקופסא החודשית לאמהות)

נסטיה ליסנסקי, בת 37, כשהיא לא אמא של אילאי, נוח וטובי היא אינסטה בלוגרית ומנהלת קריאטייב למותגי אופנה בניו מדיה

עפרי מגיעה לקרינה לספר לנו על הדרך המופלאה שלה ועל שיתופי הפעולה הרבים שנוצרו דרך עמוד האינסטגרם שלה.

שלי גרוס, אמא לשניים, בלגורית ("המלבישה"), עיתונאית אופנה (היתה כתבת האופנה של ידיעות אחרונות והיום כותבת ב"לאישה"), סופרת ("החיים ומה שלבשתי"), מתרגמת ("שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק"), מחלקת את זמנה ביעילות בין האינסטגרם למציאות.

החיים שלנו עם ה- DENIM (הג'ינס)

הילה חילו עמרני, הסטיילסטית שלנו וירדן דדי, שהקימה את "jean sCool"
מגיעות לקרינה, ללמד אותנו איך הכל התחיל ומה היא הגזרה המושלמת עבורנו.

הילה חילו עמרני, הסטייליסטית של "קרינה", מגיעה ללמד אותנו איך לארוז חכם ופונקציונאלי ולהראות בשיא הסטייל כשיש לרשותך מבחר מצומצם של בגדים שמגיע במזוודה.